מאז פרץ בסערה אל חיינו עידן האינסטגרם, מצאתי את עצמי עוקבת אחרי אושיות סושיאל מדיה כמו אושן רמסי ובעלה חואן אוליפנט, מדיסון סטוארט, ליז פרקינסון ועוד הרבה, שמטרתם ליצור מודעות לחשיבותם של הכרישים בים ולהראות שהם לא דמויות המפלצות שסרטי הוליווד יצרו אצלנו בתודעה. 

בכל פעם שאני נכנסת לאינסטגרם ורואה תמונות, או סרטונים של האנשים הללו במים עם הכרישים (בפרט כרישי נמר) התאהבתי בחיות הללו דרך המסך. צללתי כבר עם כמה זנים של כרישים בעבר, אבל לעולם לא עם כרישי טיגריס ובטח שבטח לא דומה לסיטואציה הזאת, כאשר אתה עלול למצוא את עצמך עם יותר מ-8-10 כרישים בו זמנית סביבך במים. 


חברי הקבוצה באתר 'נמל הכרישים'

באחרונה הבחנתי שהרבה מאושיות הרשת האלו ביקרו במקום חדש ולא מוכר יחסית, אי קטן בדרום האיים המאלדיביים שנמצא מחוץ למסלול התיירותי השגרתי, ללא ריזורטים וביקתות מפוארות על המים, ללא פאר ופינוק, אבל עם הרבה מאד טבע בתולי שהשתמר בזכות הבידוד. בועז סמוראי, מדריך טיולי צלילה בעולם וצלם טבע, ביקר שם מספר פעמים בתקופה האחרונה וכשראיתי שבאחד מהביקורים הוא צלל וצילם יחד עם אושן רמזי וחואן אוליפנט ידעתי שזה היעד הבא שלי, ומשם התוכנית קרמה עור וגידים למציאות. 

מגיעים ליעד!

אחרי 3 טיסות, המתנות די ארוכות בין טיסה לטיסה שמסתכמות בכמעט 36 שעות הגענו ליעד הסופי: האי פובהמולה המהווה חלק מהאיים המלדיביים. זהו  אחד האיים הדרומיים ביותר בארכיפלג והוא שוכן במרחק של כ-500 קילומטרים דרומית לאי המרכזי מאלה. האי, שאורכו ארבעה קילומטרים ורוחבו קילומטר אחד בלבד, הוא השלישי בגודלו במלדיביים, והוא שונה מבחינה גיאוגרפית משאר איי האטולים - בכך שהוא מבודד בלב ים, ואינו מוקף בלגונה רדודה כמו שאר האיים. מדובר באי מאוד בתולי, ירוק, ולא נגוע על ידי תעשיות המלונות ומלאכותיות. אני חושבת שאנחנו היינו מבין התיירים הבודדים באי והתושבים מסתכלים עליך כאילו אתה חייזר שנחת מהירח. אותי זה היה די משעשע בזמן ריצות בוקר.


חוף נרגנדו בצידו המערבי של האי פובהמולה

נחתנו בשעות אחה״צ ומכיוון שהיה עיכוב בטיסת פנים לאי (פשוט ביטלו את טיסת הבוקר, מה שחייב אותנו להמתין עוד 7 שעות לטיסה אחה״צ בסביבת שדה התעופה של מאלה), הצ׳ק דייב נדחה למחרת בבוקר. בשדה התעופה הקטן של האי פגשו אותנו מדריכי הצלילה של מועדון Pelagic Divers ולקחו אותנו למלון Tiger Shark Residence, מלון קטן, מקסים עם הרגשה ביתית, בריכה קטנה, לובי (שבעצם נראה כמו סלון כיפי ונוח בבית), מקלחת בחדרים ללא גג (להתקלח תחת כיפת השמיים), אורחים יותר ופחות רצויים באיזור חדר השירותים ומקלחת, כגון גמל שלמה שהפך לשותף שלי לחדר והתחבר מאוד למברשת השיניים שלי, או עכביש בגודל צלחת שהתמקם מעל מראת הכיור של חדר השירותים של סמוראי, מדריך הקבוצה. למרות האורחים הללו ויתושים בגודל של בית, המקום קסום ונהניתי מכל רגע שם!

מפגש ראשון עם כרישים

בוקר ראשון באי. התחלנו את הצלילה הראשונה (צ׳ק דייב) באתר בצד המערבי של האי. פובהמולה בעצם בנוי כמו גבעה בצורת שולחן, עם מישור חופי מאוד צר של עשרות מטרים ספורים, ואז נפילה (דרופ) מאוד עמוקה של 100 וגם 150 מטר מטה שיוצרים קירות אלמוגים יפיפיים סביב היבשה, או לחלופין, בחלקים אחרים של האי, ריף עם זוויות תלול מטה שגם כאן מסתיים בנפילות עמוקות לים הפתוח.

באתר הצלילה הראשון ראינו להקות גדולות של דגים שונים, הרבה צבי ים קרניים, ושוניות צבעוניות ובריאות.


צב ים קרני באתר הקיר המזרחי

ואז הגיע הרגע לו חיכינו: הצלילה הראשונה עם כרישי הטיגריס של פובהמולה. אני חייבת להודות שהיו כמה רגעים ששאלתי את עצמי האם אני שפויה, מה לעזאזל אני עושה, אבל ההתרגשות לראות ולהיות עם הכרישים מתחת למים גבר על כל חשש. זה משהו שחלמתי לעשות כבר כל כך הרבה שנים. שום דבר לא היה עוצר אותי.

קופצים מהסירה לכחול העמוק, צלילה קצרה ולא עמוקה מדי (10-12 מטר עומק) כדי להגיע לריף חול קטן בפתח הנמל של האי בעומק 6 מטר בלבד. אחרי שהתמקמנו על הקרקעית, הסירה שלנו זורקת שאריות דגים שנאספו מהדייגים (בעיקר טונה) למים ומדריכי הצלילה המקומיים בסוג של משחק תופסת (כדי שהכרישים לא יגיעו לזה קודם). 


כריש טיגריסי שחלף ליד הקבוצה בים הפתוח

המדריכים מייצרים מערום אבנים וסלעים, ומתחת מניחים את שאריות הדגים, והופכים את המשחק התופסת למשחק מחבואים עבור הכרישים וכמו תזמון מושלם בסימפוניה של הפילהרמונית, הכרישים מתחילים להגיע לאזורינו. הם לא שוחים ישירות אל מערום הסלעים, אלא, שוחים במעגלים בצורת שמיניות תוך כדי שהם עוברים מעל המערום ולאט לאט מתמקדים על המטרה. לראות חיה בגודל 4.5-5 מטר ממיינת ומזיזה בצורה (יחסית) עדינה את הסלעים כדי להגיע לאוכל זה משהו שעוד יותר שובר את הקונספציות של התנהגות הכרישים ומצד שני, אל תטעו, לכרישים הללו יש עוצמה וכוח שאי אפשר להבין עד שלא רואים את זה.

חשוב לציין שאני בדרך כלל לא בעד האכלת חיות בר, אבל הרקע וסיבות להאכלות כאן יוצרת הרמוניה לכל הצדדים המעורבים ולכן ספציפית כאן, אני בעד. לפני פיתוח רעיון הצלילות עם הכרישים, הדייגים המקומיים היו חייבים למצוא דרך להיפטר משאריות הדגים ובאי כל כך קטן, האפשרות היחידה היא להשליך אותם אל הים, שם כרישי הטיגריס למדו שאפשר למצוא ארוחה קלה וזמינה. בעבר הדייגים היו רוצחים את הכרישים מפני שאלה היו מנסים לחטוף את הדיג של הדייגים. כיום, בעקבות הצלילות עם הכרישים, לכרישים יש פחות עניין לחטוף לדייגים את מה שהם תופסים, לכן יש משמעותית פחות חטיפות כאלו, משמע הדייגים יותר מבסוטים, התיירות בעקבות הצלילות מגדילה את מקור ההכנסות לאי, משמע התושבים יותר מאושרים, והכרישים מרוויחים ארוחות קלות, משמע כרישים נינוחים יותר וגם הם יותר מבסוטים.


 כריש טיגריסי טורף בהנאה שאריות דג טונה שהושלכו למים מנמל הדייגים הסמוך

חוק מספר 1: תמיד להיות ערני 

חזרה לצלילה: אנחנו היינו במים עם 4 מדריכים מקומיים שמטרתם העיקרית היא לדאוג לבטיחות שלך ואם כריש בטעות שוחה קצת יותר מדי קרוב אליך הם דואגים להזיז אותו בעדינות לכיוון אחר. למרות זאת, אתה גם מחויב להיות בשיא הערנות, כל הזמן להסתכל סביבך, ובמידת הצורך, תצטרך אתה להיות זה שמזיז את הכריש לכיוון שחייה אחר. 

חוק מספר אחד במים, תמיד להיות ערני ולהסתכל סביבך, כי בזמן שאתה מסתכל על כריש אחד, ככל הנראה שיש עוד אחד איפשהו מאחוריך, מתחתיך או מצידך. 

בדרך החוצה מהמים חוזרים לכחול העמוק שם עושים את עצירת הבטיחות ורק לאחר מכן עולים לסירה. בזמן הזה כל אחד העביר את הזמן במשהו אחר, אחד עם המצלמה שלו, האחר מנסה לייצר בועות מתנועות ידיים, ואני, בוהה למטה לכחול האין סופי ופתאום רואה כרישה ענקית ויפיפייה עולה ישירות אלינו. לפתע היא שינתה את כיוון השחייה שלה הצידה באלכסון, הגיעה לגובה עיניים איתנו, התיישרה ולאט לאט נעלמה אל גווני הכחול של הים הפתוח. התמונה הזאת לא תצא לי לעולם מהראש. במצב הזה, שהיא שוחה לצידנו, עם המבט שלה והאצילות שלה, יכולת ממש לקרוא את המחשבות שלה. 


שליחת מגזין ים דנה גרינברג יחד עם המטי קנדו מדריכת הצלילה המקומית

קראתי לה ״כרישה״ ולא כריש והסיבה לכך היא בגלל שכמעט כל הכרישים שמגיעים לריף של פובהמולה הן נקבות, בכל השנים שהמדריכים צוללים עם הכרישים שם באיזור, נצפו רק 2 זכרים, כל השאר הן נקבות וחלקן הריוניות. עדיין לא ברור למה, אבל יש תיאוריה שכרישות הריוניות נוטות להישאר במים רדודים יותר, כי טמפרטורת המים יותר גבוה, מה שמצריך מהחיה פחות בזבוז של אנרגיה, ואולי אפילו יש שם פעוטון בסביבה ששם הכרישות מיילדות. 

הכרישים תמיד שם

בכל יום הייתה לפחות צלילה אחת עם הכרישות, ועוד כמה צלילות באתרים אחרים באי, בהם יש סיכוי לראות כרישי דורש (thresher sharks) ופטישנים, אנחנו לצערי לא זכינו לראות אותם. בעונה (חודשי אפריל ומאי) ניתן גם לראות את זן מנטות הענק (giant Manta) אבל אנחנו לא היינו בעונה זו. היתרון שבהגעה אל האי מחוץ לשיא העונה הוא שיש את האפשרות לצלול עם הכרישים שתמיד נמצאים שם. זהזמן כפול ואף יותר מזה מאשר בשיא העונה, מפני שאין צורך ׳לחלוק׳ בכרישים עם קבוצות צוללים אחרות. בנוסף ניתן להנות מריף האלמוגים הבריא ומקירות האלמוגים העמוקים המשובצים במניפות ענק ומבקרים מהים הפתוח כמו להקות דגי טונה ועוד.

חוץ מצלילות, חגגנו גם ערבי תוכן והעשרה עם סמוראי, בנושאי טבע ושימורו, בהם למדנו עובדות מעניינות על הכרישים ופתחנו קולנוע ביתי במלון בו צפינו בסרטי טבע וסביבה כמו הסרט “ envoy” (פירוש המילה: שגריר/נציג) המדבר על רשתות וחבלי לקט המשמשים להרוג כרישים שבעצם רוב הזמן הורג חיות אחרות כגון דולפינים, צבים ולוויתנים על סף הכחדה, ולא באמת מועיל בהפרדה בין הכרישים לבני אדם השוחים בחופים, אלא להפך.


חברי הקבוצה בעת ביקור בשמורת הטבע קודה קילהי - אגם הבוץ

יום אחד, אחרי שסיימנו לצלול, זכינו ללכת עם חלק מהמדריכים המקומיים לאגם הבוץ על האי. אני חיילת קרבית לשעבר, ואין הרבה דברים שאני לא אנסה/אעשה, אבל באופן אישי פחות התחברתי ללכת בתוך הבוץ והעשבים. אבל נהניתי לראות את שאר החבר׳ה מתלכלכים וזורקים  בוץ אחד על השני, ממש כמו שהיית עושה עם שלג בקצה אחר של העולם.

עם סיום המסע, אני כבר התחלתי לתכנן את החזרה שלי לפובהמולה. אני רק מקווה שזה עדיין יישאר בתולי ולא יתמסחר, כמו כל המקומות שמקבלים את אור הזרקורים. הרי זה רק עניין של זמן לפני שזה באמת יקרה.

בתור ילדה גדלתי בדור ״מלתעות״ ועד גיל ההתבגרות פחדתי מהחיה הזאת, כי לא הייתה לי הסברה אחרת, היום אני משכילה יותר ומבינה עד כמה החיה הזו מדהימה וחשובה למערכת אקולוגית בריאה של הים, והכחדה שלה בסופו של דבר עלולה להוביל להכחדה שלנו. כשאנחנו נכנסים לים, אנחנו נכנסים לבית שלהם, ולכן צריך לתת כבוד בתור האורחים בו. 

עבורי, המסע אל נמרי הכחול העמוק היה רק ההתחלה. נכון, הטיול הזה הוא ממש לא בסגנון של בטן גב, אז אם כבר בחרתם בו, צריך רק לזכור לבוא עם ראש פתוח ורצון ללמוד על האי, התושבים, והנמרים מתחת למים. 

 

ילדת מים נצחית

נולדתי בדרום אפריקה ועליתי ארצה בגיל 16 וגרה בהרצליה. ילדת מים נצחית. מאז שאני מכירה את עצמי אני סביב הים ובתוך המים. התחלתי בצלילות חופשיות בגיל 12 ועברתי לסקובה לפני בערך עשור.

החיבור שלי לטבע ובפרט לים הוא בנשמתי ובאופן קבוע אני משתתפת בהסברה, בפעולות לשמירה על איכות הסביבה וניקיון החופים והימים, בשילוב צלילות ניקיון בישראל ובמדינות אחרות. תמיד חיפשתי (וממשיכה לחפש) את אתרי הצלילה המיוחדים בנוסף לצלילות ״השגרתיות״ באילת וספארים פעם/פעמיים בשנה בסיני. צללתי במקומות קסומים וביניהם פיליפינים עם כרישי לוויתן, מקסיקו, צלילות עם כרישי שור, סנוטס (מערות) באיזור טולום, כרישי לוויתן לחופי איסלה מוחרס. מלדיביים באתרים שונים, וכמובן לחופי יבשת מולדתי, אפריקה.

מהי הצלילה בשבילך?

הצלילה בשבילי היא שילוב מושלם של ספורט, טבע ושלווה פנימית. בתור אדם היפראקטיבי הירידה אל מתחת למים וההתמסרות אל השקט היא המדיטציה שלי, בעולם בו אני מרגישה הכי מחוברת וטבעית, שהוא המקום היחידי שאני מנוטרלת מחשבות. 

האם היה רגע מסויים בו הרגשת פחד במהלך הצלילות עם כרישי הטיגריס?

לא הרגשתי פחד בתוך המים עם היצורים המדהימים הללו. כן הייתה צלילה אחת שהראות הייתה ממש לא טובה באיזור הריף. הייתה כמות יחסית גדולה של כרישים סביבנו, והאנרגיה/סינרגיה בין הכרישים הייתה שונה ממה שהיינו רגילים לראות עד אותה צלילה,. הכרישים היו פחות רגועים, יותר נחושים בחיפוש אחרי האוכל, ובשונה מעולם שהגודל קובע את סולם ההיררכיה, הכרישים הקטנים יותר היו יותר נועזים מול הכרישים הגדולים. אבל, גם זה היה דבר מדהים לצפות בו.

חלק ניכר מחווית הספארי היא לצאת למסע אל הלא נודע… לפגוש אנשים מאוד שונים ממך וממה שהיית בהכרח מתחבר אליהם מתוך בחירה או בשיגרת היום יום שלך, ובכל זאת רצון אחד משותף מחבר אתכם יחד… הים הכחול עמוק. במקרה הזה ספציפי, האהבה וסקרנות לכרישים, בפרט כרישי טיגריס.

המסע לפגוש אנשים והסקרנות לפגוש את הכרישים