לחופרים הידד!

האגודה למחקר תת-ימי בישראל (Underwater Exploration Society of Israel)  הייתה עמותה של מתנדבים שפעלו בשנות השישים עד שנות השמונים של המאה העשרים והניחו את היסודות לענף הארכיאולוגיה התת-ימית בארץ. האגודה עסקה בענפי מחקר נלווים נוספים, בשיתוף פעולה עם מוסדות מדעיים וממשלתיים בארץ ובחול, במגמה לתרום ככל שניתן לקידום המחקר ולפיתוח טכניקות לביצוע עבודות מחקר תת-ימיות.  בעשר שנות פעילותה הראשונות הייתה האגודה הגוף העיקרי שעסק בפעילות מחקר תת-ימי בארץ ואחד הארגונים הראשונים בעולם שעסקו בארכיאולוגיה תת-ימית. בפעילותה סללה האגודה את הדרך להקמת גרעין של חוקרים מקצועיים בתחום הארכיאולוגיה התת-ימית והמחקר הימי בישראל.

חוקרים אלו היוו את הבסיס להקמת גופים מקצועיים ומוסדיים, כמו ענף ים, לימים היחידה לארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות, שהוקמה בשנת 1989 על ידי אהוד גלילי ושלי וקסמן, מכון רקנאטי ללימודי ים והחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, שהוקמו על ידי אלישע לינדר ואבנר רבן והמכון לרפואה ימית בחיל הים שהוקם על ידי יהודה מלמד. גופים אלו פועלים עד עצם היום הזה כמובילים בתחום הארכיאולוגיה התת-ימית והרפואה הימית בישראל ובמזרח הים התיכון. החפירות והסקרים התת-ימיים שביצעו אנשי האגודה מהווים נדבך חשוב בחקר תולדות ארץ ישראל. 

 סמל האגודה למחקר תת ימי בישראל

האגודה גייסה מתנדבים צוללים מכל רחבי הארץ והקימה סניפים ביישובי החוף: אילת (מרכז דויד פרידמן), חיפה (מרכז יוסף גלילי), אכזיב (מרכז דני בירנבוים) ותל אביב (מרכז עמי שביט), וכן בקיבוצים: נחל עוז (מרכז גייזי שביט), נחשולים, מעגן מיכאל (מרכז דוני קיפניס) רמת יוחנן (מרכז ים חייא אידלמן ואלישע שלם), יוטבתה ואילות (מרכז יואל נצחן), בית זרע (מרכז ראובן לבנה) ואפיקים (מרכז עמנואל מאור). כתב העת "במצולות ים" לנושאי צלילה וארכיאולוגיה ימית, שהוצא על ידי אנשי האגודה, היה הראשון מסוגו בארץ. הוא כלל דיווחים על הפעילות השוטפת של האגודה, המשלחות הארכיאולוגיות, סקרים ותגליות, כמו גם כתבות נושאיות על רפואת צלילה ופיזיולוגיה של צלילה, החי והצומח בים ופעילות דייג, צלילה וספורט ימי ברחבי הארץ ובעולם.

מלחמת ששת הימים פתחה בפני הארכיאולוגים והצוללים הישראלים מרחבי ימים חדשים ולא מוכרים, חופי צפון סיני וים סוף. דיווחים על ממצאים ארכיאולוגיים תת ימיים החלו להגיע זמן קצר אחרי המלחמה והחל משנת 1968 החלה האגודה לבצע סקרים ומשלחות חפירה בחופי סיני. להלן סקירה קצרה של החפירות והסקרים העיקריים שביצעה האגודה בחופים אלו.

 

סקר וחפירות באי האלמוגים (ג'זירת פרעון)
כ 13 קילומטרים דרומית מערבית לאילת מצוי אי קטן (באורך 340 מטר, רוחב 167 מטר) הנמצא במרחק כ 170  מטרים מהחוף. לאי המוקף בחומה בנויה עם מגדלים, צורת אוכף, עם שתי גבעות סלעיות ועליהן שרידי מבנים מאבן. 


צילום אויר של אי האלמוגים                                                                                                                                                 צילום: יוסף גלילי

האוכף שבין הגבעות נמוך ושטוח, ובו בריכת מים רדודים (המעגן/נמל?). בספר מלכים א, פרק ט:  נכתב: "ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום".  בפרק כב בספר זה נכתב כי המלך יהושפט חידש את הנמל בעציון גבר כדי לסחור בים סוף ולהביא זהב מאופירה, הנמצאת בדרום ים סוף. "עציון גבר", עירו של שלמה המלך לא נתגלתה עד כה בסקרים ובחפירות שנערכו ביבשה באזור צפון מפרץ אילת.  הסקרים הראשונים באי האלמוגים נערכו על ידי קרלוס ולסטר במאה ה 19.

לאחר גילוי מספר חרסים מסוף תקופת הברונזה המאוחרת, ולאור הימצאותו של מעגן בטוח על האי, הועלתה השערה כי השרידים שעליו שייכים לעציון גבר המקראית. בחפירות שנערכו על ידי רוטנברג ושמשוני בשנות השישים אותרה חומת סוגרים עם מגדלים, הדומה לביצורים מתקופת הברזל, דבר שחיזק את האפשרות שמדובר בעציון גבר. האגודה למחקר תת-ימי ערכה חפירות וסקרים תת-ימיים באי האלמוגים בדצמבר 1968 ובמרץ-אפריל 1972. בראש המחקר עמד אלישע לינדר וסייעו בידו משה דותן – שהתמחה בארכיאולוגיה יבשתית; האדריכל הבריטי אלכס פלינדר – שהכין את תוכניות הביצורים בחופי האי; המדען האמריקאי הראלד אדג'רטון, שפיתח ציוד אלקטרוני לאיתור תת-ימי; שוקה שפירא, יוסף גלילי ומספר צוללים מחברי האגודה שרכשו ניסיון במשלחות קודמות. פלינדר הגיע מאנגליה עם צוות צוללים ובאמתחתו מפות ומסמכים שקיבל מהאדמירליות הבריטית. מטרת המשלחת הייתה לסקור את האי וסביבתו התת-ימית, בכדי למצוא עדויות ארכיאולוגיות לפעילות הימית באי ובסביבתו. בנוסף קיוו החוקרים לבדוק את ההשערה שבאי האלמוגים שכנה העיר עציון גבר. בסקרים התת-ימיים שנערכו מסביב לאי הופעלה לראשונה "עריסה" שהושאלה מחיל הים, שנגררה על ידי סירה ובתוכה צולל שיכול לכוונה מעלה ומטה.

צולל נגרר בתוך עריסה וסוקר את קרקעית הים                                                                                      צילום: יוסף גלילי

כאשר והצולל זיהה חפץ לא טבעי או ממצא מעניין הוא שחרר משקולת עם מצוף ולאחר מכן בדקו צוללים את האתר שסומן. לגילוי עצמים מתכתיים סמויים נעשה שימוש באב טיפוס של מגלה מתכות תת-ימי שנתרם על ידי האנגלים. 

צולל מפעיל מגלה מתכות תת ימי                                                                                                     צילום: יוסף גלילי

בהמשך למשלחת זו התקיימו עוד שתי עונות סקר בבריכה (מעגן?) שעל האי, במהלכן נערכו בדיקות עם ציוד סונר חודר קרקע. עומק המעגן כ 2 מטרים ובפתחו שני מגדלים שקרסו וחסמו את פתח המעגן לכיוון הים. המגדלים שבפתח הנמל ואלו שבחומה מסביב לאי דומים ונראה כי הם שייכים לשלב הביצורים העיקרי של האי. בסקרים התת ימיים שנערכו ממערב לאי התגלו מספר כלי חרס מהתקופה הביזאנטית, אבני קשירה לסירות, שבר אבן ריחיים וציר דלת מאבן בזלת, שהיו מכוסים חלקית בחול ואלמוגים. ביום האחרון של הסקר, כאשר צלם המשלחת עלה על גבעה הנמצאת על החוף מול האי על מנת לצלמו, נתגלו לעיניו באקראי שרידי מזח בנוי על קו החוף. מזח בנוי נוסף התגלה בתוך המעגן שעל האי. מזחים אלו  שרתו ככל הנראה את הסירות שהפליגו מהחוף לאי.

בחפירות בדיקה בלגונה (המעגן) שעל האי הוברר, ללא צל של ספק, כי בעבר היה זה מפרץ פתוח, וכי הסוללה המפרידה בינו לבין מי המצר הנה מלאכותית. על גבי הסוללה אותרו כארבעה שלבי ביצור ובניה. התברר כי "חומת הסוגרים" שזוהתה על האי, ובה שמונה מגדלים, הנה השלב השלישי בביצורים, שתוארך לתקופה הביזנטית. את השלב השני של הביצורים ניתן לייחס לתקופה ההלניסטית, והשלב הראשון קדום יותר, אך ללא תיארוך ודאי. לא נמצאו שרידים שיאפשרו תיארוך בניית הסוללה שסגרה את הלגונה (המעגן) באי, אך ברור שהדבר נעשה לפני התקופה ההלניסטית. אמנם לא נמצאו עדויות חד משמעיות לקיומו של נמל מתקופת הברזל על האי, אולם לדעת חלק מהחוקרים ממצאי המחקר יכולים לאשש את הסברה כי עציון גבר של שלמה אכן שכנה במקום זה. מיקומה של עציון גבר המקראית עדיין לא אומת באופן וודאי ופתרון סוגיה זו ממתין למחקרים נוספים שייערכו בעתיד. 

 צוות המשלחת על רקע אי האלמוגים 

חפירת הספינה הטרופה משארם א-שייח
באפריל 1969, גילה קצין מחיל הים שני קנקני חרס במפרץ שארם אל שייח, ליד מעגן חיל הים. 

צילום אויר של אזור שארם אל שייח ומיקום הספינות שנחפרו     

   
עומק המים במקום כ-8 מטרים והאתר נמצא במרחק כ-80 מטרים מקו החוף. על פי הדיווח ישנם במקום שברים רבים של כלי חרס הפזורים על קרקעית הים. חוליית סקר של האגודה יצאה לשארם בטיסה במטרה לאמת את הדיווח ולאתר את האתר. אבנר ושוקה, שעמדו בראש חוליית הסקר, דווחו על גילוי חלקי עץ של ספינה. מקרקעית הים בצבצו כ- 4-5 קצוות של צלעות עץ במצב ריקבון, שהמשכן היה טמון בחול. על פי המרחק בין הצלעות וממדיהן נראה היה כי מדובר בכלי שיט גדול. כלי החרס נלקחו לאגף העתיקות והמומחית לקרמיקה, טרודה דותן קבעה, כי טרם נתגלו כלים כאלו בארץ.

החפירה: הוחלט לקיים משלחת הצלה בראשותו של שוקה שפירא ובסיוע אבנר רבן כמנהל המדעי. חיל הים, יחידות מרחב שלמה ודובר צה"ל אימצו את המשלחת וסייעו רבות. בקיבוץ רמת יוחנן נרתמו הצוללים חברי האגודה להכנת מסגרות מברזל זווית לצורך מיפוי הספינה. למסגרות הותאם מגדל לצילומי רצף. באילת הועלו ציוד המשלחת וחבריה על ספינת חיל הים "בת גלים" והפליגו לשארם, שם עברו לנחתת שהעבירה אותם אל החוף החולי מול האתר. 

העמסת ציוד המשלחת על הספינה בת גלים בנמל אילת    צילום: יוסף גלילי


 העברת ציוד המשלחת לחוף שארם אל שייח בנחתת צילוםף                                                                       יוסף גלילי

 על החוף הוקם מחנה ובו שלושה אוהלים ושני מכלי קובייה לאספקת מים. חברת סולל בונה העמידה לרשות המשלחת מדחס, שסיפק אוויר לנרגילות ולמכשיר החפירה התת-ימית (אייר ליפט). מפקד המרחב הקצה חדר, בו הוקמה מעבדת צילום, כך שמדי לילה פותחו והודפסו הצילומים שצולמו במהלך היום. 

הקמת המאהל                                     צילום: יוסף גלילי

מחנה המשלחת בחוף שארם אל שיח, מיקום הספינה מסומן בחץ                                                                                                     צילום: יוסף גלילי  

מעל האתר הוצבה רפסודה קטנה, שקבלה הספקת אוויר בלחץ נמוך באמצעות צינור שהגיע מהמדחס שהוצב על החוף. על הדוברה פוצלה הספקת האוויר לארבעה צינורות באורך  130 מטר האחד, שסיפקו אוויר לנרגילות לארבעה צוללים. על האתר נפרשה רשת ריבועים מחבלים, ובאזורי העבודה הותקנו ריבועים מפולסים מברזל, ששמשו בסיס למגדל צילום, עליו הוצבה מצלמה תת ימית. 

צוללים מתארגנים לירידה לאתר, ברקע, המדחס שסיפק אויר לנרגילות                                                 צילום: יוסף גלילי

צוללים מפעילים את מכשיר האייר ליפט                                                                                                 צילום: יוסף גלילי 

צוללים מניחים את ריבועי המתכת על אזור החפירה      צילום: יוסף גלילי 

 צילום הממצאים                                                                                                                           צילום: משה גלילי 
לאחר חפירת ריבוע ופינוי החול מעל הממצאים וחלקי הספינה, סומנו הממצאים במספרים על תגיות פלסטיק, ונערך צילום אנכי של הריבוע ממגדל הצילום שהוצב מעליו). צילומי הריבועים שמשו ליצירת פסיפס רצף, באמצעותו שוחזר מבנה הספינה. לאחר הצילום פונו הממצאים מכל ריבוע בנפרד והועברו לניקוי ראשוני בחוף, ולאחר מכן להשריה במי שתייה, לסילוק המלחים.

איסוף הממצאים לצורך ההעברתם לחוף                                                             צילום:  יוסף גלילי 

 יוסף גלילי עם ציוד הצילום                                                                                                           צילום: משה גלילי 

 טיבי ושוקה מעבירים ארגז עם ממצאים לטיפול בחוף                                                                     צילום: יוסף גלילי

 במשלחת היה צוות קבוע של שמונה צוללים שהתחלפו מידי שבוע, וזאת על מנת לאפשר לצוללים נוספים ליטול חלק במשלחת החפירות המאתגרת והראשונה שנערכה בהיקף כזה. תנאי הריחוק, הזבובים ומי השתייה גרמו לכך שכל צולל נפל למשכב ליומיים שלושה. הרופא הצבאי של הבסיס טיפל בחולים במסירות, תוך ידיעה שזה גורלו של כל מי שמגיע לכאן. סה"כ השתתפו בחפירה כ-40 צוללים לסירוגין. במשך 24 ימי הצלילה נערכו כ 800 צלילות נחפרו ופונו כ-400 מטרים מעוקבים של חול שכיסה את שרידי הספינה.

צוללים שהשתתפו במשלחת                                                                                                           צילום: יוסף גלילי

 הספינה: במהלך יותר מארבעה שבועות של חפירה נחשפו חלקי ספינה באורך של למעלה מ 37 מטר ורוחב כ 10 מטר. התגלה החלק השמאלי של גוף הספינה שהיה קבור בחול, קוער הספינה, וחלק קטן מדופן ימין. הספינה נבנתה תוך שימוש במסמרי ברזל והתגלה ריכוז של מסמרים רזרביים, כנראה של נגר הספינה. באזור הירכתיים התגלו שרידי המטבח, בו היה מקור השריפה שככל הנראה הביאה לאובדן הספינה. בחפירה לא נמצאו חפצים אישיים ששימשו את הצוות ולא עצמות אדם. מהחפירה ניתן להעריך כי הספינה הייתה באורך 45 מטרים, רוחב 12 מטרים, שוקע 2.5 מטרים, ודחי של כ 500 טון. פרט לגלגילות עץ וכמה חלקי חבלים לא נמצאו חלקי תרנים או חיבל נוספים. 

 גלגילות עץ שהתגלו בספינה                                                                                                           צילום: יוסף גלילי

חלקי העץ והממצאים הועברו למחקר במעבדות אוניברסיטת תל-אביב ולמכון מחקר באוניברסיטת ויסקונסין שבארצות הברית. מהמחקר שנערך על ידי יואב ויזל ונילי ליפשיץ מאוניברסיטת תל אביב, ועל ידי אוניברסיטת ויסקונסין  עולה כי הצלעות, לוחות הציפוי והשדרית של הספינה עשויים מסוגים שונים של אורן. הגלגילות נעשו מעץ אשור ויתדות עץ נעשו מעץ בראש. כל העצים ששמשו לבניית הספינה אינם מקומיים. נראה כי כלי השייט נבנה מעץ שיובא למספנות קליסמי (העיר סואץ לחוף הים התיכון) מאזור מערב הים השחור, בולגריה, רומניה או צפון יוון ונבנה על פי מסורת הבנייה העות'מאנית. בסיום העבודה כוסתה הספינה בחול על מנת למנוע הרס.
מטען הספינה: ממטענה של הספינה שרדו מאות כלי חרס, בעיקר פכים, או בקבוקי מים, בעלי מסננות בבסיס הצוואר אשר יוצרו באזור מפרץ אילת או דרומית לו, בחופי חיג'אז. כלים אלו עשויים מחומר הצרוף באיכות ירודה, אולם קיימים מגוון טיפוסים מעוטרים בדגמים שונים של חריטות ועיטורים פלסטיים. כן התגלו עשרות מכסים מעוטרים בצורת כובע טטרי, ששמשו לכיסוי הפכים, 8 מקטרות ששמשו  לעישון טבק או סמים, וכמה קעריות חרסינה. בנוסף, התגלו כלים שאינם שייכים למטען הספינה, כולל כלי מטבח שונים ושני כדים גדולים ששמשו לאחסון מים.

 כלי מעוטר עם ידיות                                                                                         צילום: יוסף גלילי

ריכוז כלי קיבול מחרס שנמשו מהספינה                                                                                         צילום: יוסף גלילי

 מקטרות חרס שנמשו מהספינה                                                                                                                 צילום: אבנר רבן  

תיארוך הספינה: על פי הממצאים, בעיקר כלי החרסינה, נראה כי כלי השייט ייוצר בחצי השני של המאה ה 17 וטבע בשנות הארבעים או החמישים של המאה ה־18 לסה"נ. 
מה הביא לטביעת הספינה על מטענה? סימני חריכה שהתגלו מעלים אפשרות שהספינה טבעה כתוצאה משריפה שפרצה בה במהלך העגינה במפרץ שארם אל שייח. לאחר הסכם השלום עם מצריים הוחזרו כל הממצאים שנתגלו בסיני, לרבות ממצאי הספינה משארם, למצרים.

סקר רב-תחומי בחופי מפרץ אילת
באפריל 1970 חברו מפקדת מרחב שלמה, המינהל לפיתוח מרחב שלמה ורשות שמורות הטבע לקיום סקר רב תחומי מקיף של דרום סיני. לאגודה הוקצתה משימת מיפוי מפורט של מפרצי החוף משארם אל שייח עד לאילת, לרבות האיים טירן וסנפיר. המיפוי כלל צילומים תת-ימיים וחתכי חוף ופרופילים תת-ימיים של כל המפרצים והאתרים המשמעותיים, בתוספת צילומי אוויר שנעשו באמצעות מטוס קל. המשלחת בראשותם של שוקה שפירא ואבנר רבן כללה כ-20 צוללים, הארכיאולוג פסח בר אדון, הגאולוג יעקב ניר ובני פלד ששימש כרופא צלילה. לרשות המשלחת עמדה הספינה "נואיבה" עם קברניט יורם גלפמן ושני אנשי צוות, שתי סירות גומי, שני ג'יפים שנעו על החוף במקביל לספינה, תא להפגת לחץ (דקומפרסיה), מדחס למילוי מכלים וכל יתר הציוד הנחוץ לביצוע המשימה. 

 הספינה נואיבה במהלך הסקר                                                                                                  צילום: יוסף גלילי 

 בנוסף לסיקור הארכיאולוגי-גאולוגי, הוקצה צוות לביצוע משימות של איתור חופי נחיתה ומפרצים לעגינה, על פי הנחיות ודרישות המודיעין של צה"ל. בכל יום עגנה הספינה באחד המפרצים, צוותי הסקר הימי והיבשתי יצאו בהתאם למשימות שהוטלו עליהם עם סירות הגומי והג'יפים כשהם מצוידים בציוד המתאים, מים ואוכל שהספיקו ליום עבודה מלא. לעת ערב חזרו הצוותים לספינת האם עמוסים רשימות, שרטוטים, צילומים וכמובן חוויות. החומר שהגיע מהצוותים קיבל טיפול מיידי, הושלמו רשימות, מפות, תרשימים ודיווחים, הציוד נשטף והמכלים מולאו באוויר.

בינתיים דילגה הספינה למפרץ הבא ועגנה בו במשך הלילה. פעולות הסקר התחדשו למחרת באזור החדש, וכך חוזר חלילה. הסקר ארך כחודש ימים. החומר והמידע שנאסף במשלחת זו עובד ופורסם בספר עב כרס בשם "דרום סיני סיכום סקר". בספר פירוט המחקרים כולל: גיאוגרפיה, יחידות נוף, גיאולוגיה , קרקעות, מקורות מים, שימושי קרקע דרכים, אתרים ארכיאולוגיים, מקומות עגינה, חקלאות ושימושי קרקע, והבדואים בסיני. סקר חופי ים סוף שבצעה האגודה בשיתוף עם צה"ל, ממחיש את השינויים שעבר האזור משנות השבעים של המאה העשרים. חלק ניכר מהחופים הבתוליים של חופי סיני מכוסים כיום בבניה לנופש, מלונאות, מגורים ותשתיות. סקר המיפוי של המפרצים, הכולל צילומי אוויר, חתכי חוף, הצילומים התת- ימיים וסקר האתרים הארכיאולוגיים ביבשה ובים, מהווה בסיס מידע רב ערך. 

סקר וחפירה ב"ספינת הכספית"
בספטמבר 1970 שלח צולל שווייצרי בשם פ' ווינקלר ליגאל ידין מהמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית כמה צילומים תת ימיים, שנמסרו ליוסף גלילי שפעל מטעם האגודה. בין התמונות, שתיים בהן נראים  כדים גדולים המונחים זה לצד זה על קרקעית הים בעומק כ 30 מטרים. בנוסף מסר הצולל תיאור של המקום בו צולמו התמונות, לרבות עומק המים והמרחק מהחוף. במשך כמה חודשים נערכו סריקות בצלילה ובסיורים אוויריים במטרה לאתר את המקום שבו נמצאו הכדים.  בתאריך-17 ביולי 1971 יצאו יוסף גלילי ושמעון פיינשטיין, פקח רשות שמורות הטבע בשארם, לסקר צלילה, במהלכו אותר האתר ותועדו וצולמו כדים בנפח של כ-150 עד 400 ליטר. בנוסף צולמו מספר כלי חרס קטנים שהיו צמודים לאלמוגים בעומק של 30 עד 50 מטר ובמרחק של כ-50 עד 70 מטר מהחוף. הממצאים היו פזורים על מדרון סלעי תלול מאוד ומכוסה באלמוגים ובכיסים קטנים של חול גס ושברי צדפים ואלמוגים. האתר נמצא בין העיר אופירה (צפונית לשארם אל שייח, ליד מפרץ שארם אל מויה, לימים חוף הדיפלומטים) ומפרץ נעמה (מרסה אל עיט), ליד שדה התעופה הישן.
באפריל –מאי 1972 אורגנה משלחת חפירה של כ-15 צוללים בראשותם של שוקה שפירא ואבנר רבן. במשך עשרה ימים נחקרו ומופו שרידי כלי השייט ומטענו, באמצעות רשת ריבועים שהותקנה על קרקעית הים, צילומי רצף ומדידות ידניות. הממצאים סומנו בתגים ממוספרים ומיקומם וגובהם סומן במפת האתר. 

כלי השיט ככול הנראה הפליג לאורך החוף המזרחי של מפרץ אילת, התנגש בשולחן הריף הרדוד ושרידיו התפזרו על המדרון התלול שלמרגלות שולחן הריף. אתר זה מוכר כ"אתר הכספית" בשל תופעה מעניינת שגילו הצוללים בימים הראשונים למשלחת. בכול מקום שחפרו בחול הגס שעל הקרקעית באמצעות "אייר ליפט", הצטברה בשקעים כספית. נראה כי חלק מכלי הקיבול שנשא כלי השיט על סיפונו, הכילו כספית. הגישה לחוף באתר הייתה קשה. בסיוע מפקד מרחב שלמה הוקם בסיס חוף שכלל אוהל קטן, מדחס למילוי מכלים ועוקב מים. מאהל נוסף, שכלל אוהל גדול לשינה ומטבח הוקם בחוף המפרץ של שארם אלמויה. מאחר שהעבודה התבצעה בעומק רב, יכול היה כל צולל לבצע לכל היותר שתי צלילות ביום. 

 מחנה החוף של משלחת ספינת הכספית                                                                                            צילום: יוסף גלילי

יהודה מלמד וחברתו חנה (אילנית)                                                                                               צילום: יוסף גלילי

בין הממצאים שהתגלו, כשהם צמודים לסלע ומכוסים חלקית באלמוגים, כדי חרס כדוריים גדולים (פיטסים), כלי קיבול שונים עשויים מברונזה, וכלי חרס שהכילו גושי תחמוצת כספית בצבע אדמדם. כן התגלו קנקנים ופכים מחרס, קטנים יחסית (בנפח של כ 3-7 ליטר) עם זיגוג בחלקם הפנימי. נראה כי כלים אלו הכילו כספית. בין כלי החרס שהתגלו שתי צפחות חרס מעוטרות, שסייעו בתיארוך כלי השייט לסוף המאה ה 16 לסה"נ. באתר נמצאו כמה חלקי עץ שנותרו מגוף הספינה, שזוהו על ידי נילי ליפשיץ מאוניברסיטת תל אביב כשיטה סלילנית. בין הממצאים שני עוגני ברזל בעלי ארבע זרועות. משקל אחד העוגנים הוערך בכ 250 ק"ג. לעוגן זה חוברו מספר חלקי עופרת ועל אחד מהם התגלתה כתובת בערבית. זרועות העוגן יוצרות מעין צלב המחובר לגזע העוגן, הזרועות ישרות וניצבות לגזע, ובקצה שלהן לא קיימת ציפורן מעוקלת (בדומה לעוגני ברזל אדמירליים), ככל הנראה כדי למנוע הסתבכות העוגן באלמוגים. 

 עוגן ה"צלב" מספינת הכספית                                                                                                      ציור: אבנר רבן

במהלך עשרת ימי החפירה נימשו כמה כלי חרס וברונזה, ואילו אחרים, כמו גם העוגנים, הושארו במקום במטרה להכשיר את האתר כפארק ארכיאולוגי תת-ימי לצוללים.

 סביר להניח שהכדים הגדולים שימשו לאחסון והובלת מים ואילו כלי הקיבול הקטנים שימשו להובלת כספית. נראה שהספינה טבעה בשלהי המאה ה-16 או ראשית המאה ה-17 לסה"נ. מהמחקר עולה שהיה זה כלי שיט קטן שנבנה מעצים מקומיים, אשר הוביל מטען כספית, ואולי גם מטען נוסף שהתכלה, מעקבה לחופי דרום-ערב. הכספית שמשה ככל הנראה בתהליך הפקת זהב.  מרכזים לכריית והפקת זהב התגלו באתיופיה (ראה לעיל זהב אופירה המקראית), בדרום אפריקה ובדרום הנגב בקרבת אילת. כמויות קטנות של זהב מצויות בסלעי גרניט. הפקת הזהב מתבצעת על ידי כתישת האבנים וערבוב האבקה בכספית. הכספית ממיסה את הזהב ולאחר סילוק אבקת האבנים הכתושות שצפה על הכספית, מאיידים את הכספית בחום (תהליך מאוד לא בריא לעוסקים במלאכה) ובתום האיוד נותר הזהב המזוקק. ייתכן שמטען הספינה קשור להפקת זהב באזור אילת או מרכזי ייצור אחרים באזור. 

סקר מפרץ נעמה דרום   
בשנת 1968 נתקבל דיווח מצוללים שראו כדים דרומית למפרץ נעמה (מרסה אל עיט), שהחל שוקק תיירים ישראלים בשנים שלאחר המלחמה. בסקר בדיקה שערכו פקחי רשות שמורות הטבע אומתו הממצאים ובחודש מאי 1973 התארגנה משלחת בראשותם של שוקה שפירא ואבנר רבן, וכן כ-18 צוללים מחברי האגודה. בסיס החוף כלל: אוהל מטבח, שני מדחסים ללחץ גבוה, אוהלי שינה, גורר למים, גנרטור, תא לחץ, מקרר גדול ולוח סידור עבודה. האתר, שהיה בעומק של כ-25 עד 12 מטר ובמרחק כ-80 מטר מהחוף, נחפר באמצעות "אייר ליפט" כשהצוללים משתמשים בנרגילות. 

מדף הגידוד "שולחן הריף" באזור האתר היה ברוחב כ-60 מטרים, ובקצהו מדרון תלול היורד לעומק 12-22 מטרים, בו מצויה מדרגה סלעית בעלת שיפוע מתון, שעליה היו פזורים הממצאים. בשוליה העמוקים של המדרגה, קיים מדרון תלול היורד לעומק כ 70 מטר ויותר. המשלחת עבדה כ-20 יום, והפעילה לראשונה פטישי אוויר ידניים, שהופעלו על ידי הצוללים לצורך שחרור הממצאים מהאלמוגים.

 במהלך החפירות שהתבצעו על יד אייר ליפט, נימשו עשרה כדי חרס גדולים (נפח כ 60-80 ליטר) בעלי ידיות, ששמשו ככל הנראה להובלת מי שתיה. מכלי השייט שרדו שני עוגני אבן בעלי שלושה נקבים עשויים מאבן חול הנפוצה בחופי סיני, חלקי עץ קטנים, ומסמרי ברזל. בנוסף התגלו קומקום מצופה בזיגוג ירקרק וצפחת מעוטרת.

 עוגני אבן שהתגלו בין שרידי הספינה מאתר נעמה דרום                                                                   ציור: אבנר רבן

 כלי קיבול קטנים מחרס וקובעת שהתגלו בין שרידי הספינה                                                                  ציור: אבנר רבן

עוגני אבן בעלי שלושה נקבים היו בשימוש בים התיכון החל מתקופת הברונזה המאוחרת, אך השימוש בהם נמשך אלפי שנים, עד ימי הביניים. גילוי עוגנים אלו בחופי ים סוף הלהיב תחילה את הדמיון ועלתה אפשרות שהם שייכים לספינה מתקופת הברונזה, הברזל או מהתקופה ההלניסטית . אך כלי החרס שהתגלו עם העוגנים, תארכו את הספינה לאחר המאה העשירית לסה"נ, ככל הנראה התקופה העותמאנית.
נראה כי ספינה זו, ואולי גם ספינת הכספית (ראה לעיל) נתקלו בשולחן הריף בעת ההפלגה לאורך חופי מפרץ אילת, בדומה לאוניות ברזל מודרניות שנטרפו באופן דומה בחופים המזרחיים של סיני במהלך המאה העשרים. ראה למשל שברי האונייה מריה שריידר (Maria Schroeder) שנטרפה בקצה שולחן הריף של הלגונה בשפך ואדי קיד, האוניות אייה ורוורה (Aia Varvara), ו "היי  דרומה" שנטרפו על קצה שולחן הריף של לגונת אל ג'וז, באזור נבק. ייתכן וחלק מהסחורות הושלכו על ידי הימאים לים בכדי להקל על שחרור כלי השייט מהשרטון. ניסיונות אלו לא צלחו, כפי שמעידים חלקי העץ והמסמרים המלמדים כי הספינה התפרקה וחלקיה התפזרו על קרקעית הים למרגלות שולחן הריף. 

מבצע חיפוש טייסי מטוס ווטור שהתרסק במפרץ סואץ במלחמת ההתשה
"המוטו של חברי האגודה היה "חברים זה לא רק דיבורים". אמירה זו הפכה לאחת מאבני היסוד של האגודה מתחילת דרכה. מקרה אחד יוצא דופן המאשש זאת, מובא להלן.
ביום שישי הראשון לדצמבר 1967 יצאו שני מטוסי ווטור לטיסת ביון בגובה נמוך מעל שטח מצרים. המטוס המוביל, שהוטס על ידי רב סרן אקי – יצחק – ארצי, והנווט סגן אלחנן רז, התלקח והתרסק בים מסיבות לא ברורות. שליח ישראל באו"ם, תיאם אישור למשלחת חיפוש ישראלית אזרחית לצורך איתור שרידי המטוס, שאבד בצד המצרי של הגבול. בתוך יומיים ארגנה האגודה משלחת צוללים מתנדבים. חיל האוויר העמיד לרשותם מטוס דקוטה והליקופטר להורדת הציוד ואיתור שרידי המטוס שאולי נסחפו את החוף הסמוך לאתר ההתרסקות. רשות הנמלים נידבה גוררת שהפליגה מנמל שרם-א-שייח למפרץ סואץ, כשעל סיפונה שני משגיחים מטעם האו"ם. חיל הים העמיד לרשותם את כל הציוד התת-ימי הדרוש, כולל תא לחץ ושתי סירות גומי.
שישה ימים לאחר התאונה, הגיע האישור ממצרים והגוררת שנשאה את דגל האומות המאוחדות, מלווה בשתי סירות זודיאק, שבאחת מהן היה ציוד הסריקה, הפליגו לאזור התאונה, בהתאם לתוכניות שאושרו על ידי המצרים. כאשר חצו הסירות את קו הגבול הבינלאומי, נורתה אש תופת על צוות החיפוש, שכמוסכם לא היה חמוש. בו זמנית נפתחה הפגזה מהחוף המצרי ומהאי גרין. כדורים, קליעים ופגזים התעופפו מעל וסביב הסירות, מתנפצים במים בקולות שריקה עזים. הצוות רץ לכל עבר לתפוס מחסה. ההפגזה המצרית על השייטת הקטנה הלכה והתעצמה. לא חלפו דקות ספורות וכוחותינו החלו להשיב אש.

המפרץ התלקח! וניתנה פקודה לחזור למים הטריטוריאליים של ישראל ולהמתין. לאחר משא ומתן אינטנסיבי בין הגורמים הישראליים למצריים בתיווך האו"ם, הצהירו המצרים שאירעה "תקלה מקומית" בזיהוי משלחת החיפושים. ניתן אישור נוסף לצוות להיכנס לשטח המצרי. מעבר הגבול עבר בשקט. אך לא חלפו דקות ספורות ושוב החלו מטחי פגזים מתעופפים ונוחתים סביב המשט הקטן, ששט לאיטו בחסות האו"ם. שבוע לאחר ההיתקלויות, התקבל מהאו"ם אישור נוסף לצאת לאזור. וגם הפעם מטרים ספורים בתוך שטח מצרים החל ירי לכיוון כוחות החיפוש. שלושה ימים לאחר מכן התקבלה הנחייה לבטל את המבצע, והמשלחת חזרה לישראל כלעומת שבאה. חיפוש מקצועי נוסף של שרידי המטוס והטייסים מעולם לא בוצע. אולם מסירותם ופעילותם של חברי האגודה למחקר תת--ימי וחבריהם מחו"ל, מרטי קליין, הראלד אדג'רטון ואוניברסיטת MIT מלמדים שהאמרה "חברים זה לא רק דיבורים" אינה בגדר מילים ריקות.

סקרים בימת ברדוויל
בחודש יולי 1967, ארגן אגף העתיקות שלוש משלחות מחקר בימת ברדוויל בראשותו של משה דותן, בניהול האגודה ובסיוע חיל הים. בין היתר נערכו סקרים תת-ימיים בימה ואותר מטוס דו מנועי ממלחמת העולם השנייה ובו שרידי אדם. על שרטון החול (BAR) המפריד בין הימה לים הפתוח התגלתה באר מים בנויה ובה מי שתייה, ששימשה כפר קטן של בדואים שהתגוררו על השרטון והתפרנסו מציד ציפורים ברשתות, מדייג ומדגים שנפלטו על ידי גלי הים. ליד הבאר התגלו חרסים ושברי שיש נושאי כתובות מתקופות שונות. בנוסף, התגלתה על השרטון תלולית ובה שרידי יישוב רומי המכונה הר קסיוס. הממצאים הועברו לאגף העתיקות לצורכי מחקר.