קוראי מגזין הצוללים ״ים״ (ז״ל) ואתר iDive (שייבדל), חברי ההתאחדות הישראלית לצלילה ואינספור צוללים ותיקים כצעירים, נתקלו בשלב כזה או אחר של ״קריירת״ הצלילה שלהם ביצירה של שלמה כהן.  האיש (ויש להוסיף, האגדה) מוכר וידוע בקרב קהילת הצוללים בשל ספריו על אתרי הצלילה שעליהם גדלנו, בשל העיצובים הגראפיים ו"הלוגויים" שעיצב למועדוני צלילה בארץ ובעולם, כמו למשל, סמל ההתאחדות לצלילה, האיורים למדריכים שונים ואי אפשר לשכוח את חולצות ה-T המפורסמות.

 

אבל, קהילת המאיירים, המעצבים והקריקטוריסטים מכירים שלמה כהן אחר, את שלמה שנחשב לאחד מטובי הקריקטוריסטים והפורטרטיסטים  בישראל (ואעז לומר, בעולם), בעל הסגנון והטכניקה שמיוחדים רק לו, שעבודותיו התפרסמו בלא מעט עיתונים זרים, כמו גם הופעות קבועות ברב העיתונים בארץ וב-15 שנים האחרונות מצייר בקביעות את הקריקטורה הפוליטית בעיתון "ישראל היום". 

לכאורה שני עולמות שאין קשר ביניהם! האומנם?

לרגל פתיחת תערוכה רטרוספקטיבית של 50 שנות יצירה בעולם הים והצלילה, יצאנו ליישב את הסתירה. 

איך באמת ניתן ליצור בשני עולמות ובשתי קריירות שכה שונות זו מזו? 
הם לא "עולמות " נפרדים כי הם שזורים זה בזה והייתה וישנה השפעה של האחד על השני בכל התחומים. למען האמת רק במבט לאחור הבנתי את ההשפעה ההדדית הזו שקיימת עד עצם היום הזה.

איך ספר המתאר אתרי צלילה בים האדום או באיי באהמה יכול להשפיע על ציור קריקטורה בעיתון?
כאשר התחלתי לעבוד על הספר הראשון , ה- Red Sea Divers Gide אי שם בשנת 1972, יצרתי לו קונספט עיצובי מיוחד אף על פי שלא שיערתי אז, שיבואו שבעה נוספים בעקבותיו. באותה תקופה ציירתי בצבעי מים, ציפורן ודיו. אתרי הצלילה בים סוף קרובים ומקבילים לקו החוף ולכן התיעוד שלהם לא דרש איור מפורט ושרטוט פשוט על רקע צילום אווירי היה מאד מדוייק. אבל הטכניקה הזו לא התאימה לאזורים כמו איי פלורידה, או קיימן. שם אתרי הצלילה מרוחקים מאד מהחוף והניווט אליהם היה באזימוטים של מצפן, לכן צילומי האוויר של קו החוף היו בזווית ולא ניתן היה לראות דרכם את מבנה השונית.  לכן התמחיתי בציור בטכניקת Air Brush  שאיפשרה איור מפורט של השוניות. באופן טבעי זה שינה את הסגנון שלי בעיתונות ורב העבודות שלי בתקופה ההיא, למשל הפורטרטים שציירת למגאזין מוניטין נעשו באותה טכניקה וסגנון.


אתר צלילה בקיימאן : שילוב של איור באייר בראש וצילום אוירי

ניתן לומר כי כשציירתי פורטרט או קריקטורה למגזין ציירתי שונית אלמוגים וכשציירתי שונית לספר בעצם ציירתי פורטרט. בספרים האחרונים היה עלי לאייר הרבה אניות טרופות (סה"כ מיפיתי 183 אתרי צלילה ו24 אניות) ב- air brush זה היה קשה ודרש זמן רב ולכן התחלתי להתמחות בציור ומידול תלת ממדי. וראה זה פלא רוב הפורטרטים והקריקטורות היומיות שלי היום מתבססות על תלת מימד.  


אתר צלילה בפלאו, שילוב של ציור בתלת מימד

 

השפעה נוספת היא השימוש במטפורות וסמלים "ימיים". אוצר התערוכה שלי, יורם שמיר, שחקר את אלפי הקריקטורות מצא שבעשרות רבות מהן השתמשתי בים כאמצעי להביע רעיון.

מה אתה מתכוון "להשתמש" בים? מה אתה מטביע פוליטיקאים בים? 
הים משמש לי במה שבה אני יכול ליצור סיטואציות המהוות סאטירה על עולם הפוליטיקה הישראלי . אז כן לפעמים אני מציף אותם ולפעמים אני מטביע אותם. 


בוא נחזור לתערוכה, איך ניתן לתאר או לתעד 50 שנה של יצירות ועבודות בתערוכה אחת?
אילו היית מבקר בתערוכה לפני הראיון היית  יכול לתאר אותה ולענות על השאלה. אבל, ניחא. בתערוכה מוצגים כ-70 עבודות ב-3 חללים. בחדר הראשון מוצגים מגוון מייצג של עבודות מתחומים רבים: עיצוב, איור, קריקטורות, לוחות שנה, חולצות T , "לוגואים" ופוסטרים. כל העבודות הללו מתייחסות רק לעולם הים והצלילה ואין שם ייצוג לעבודות בתחומים אחרים ורבים בהם עסקתי. כמובן שכל אלו הם רק מגוון מייצג בלבד מתוך מאות העבודות שנוצרו בחמישים שנה. 

בחלל השני יש מייצג מפורט של כל הספרים שכתבתי בנושאי הים והצלילה ממדריכי הצלילה ועד ספרים לילדים וכן מדגם מתוך האיורים שליוו אותם. שני חדרים אלו סוגרים את הדלת על מה שעשיתי בעבר, אבל בחדר השלישי נפתחת הדלת ושם מוצג מה  שאעשה בעתיד.

אבל זו תערוכה רטרוספקטיבית שמתעדת את העבר ועל כך מכריזים הכותרת והלוגו שלה אז איך זה ששליש מתוכה מוקדש למה שתעשה בעתיד?
החלק השלישי של התערוכה נקרא: ApocalypSea או "חזון אחרית הים". מוצגים בו כמה עבודות מתוך קולקציה של תערוכה גדולה שהיתה מיועדת להצגה ב- BoatShow בדיסלדורף אבל נדחתה בשל מגפת הקורונה ואני מקווה שתוצג השנה. גם תערוכת ה-50 שנה הייתה אמורה להיות מוצגת בחולון לפני שנתיים ונדחתה.

 

כאשר התחלתי לעבוד על התערוכה חלחלה בי התובנה המכאיבה: יש לי חלק בהריסת שוניות אלמוגים רבות!

מה כוונתך?  
צללתי בעשרות שוניות אלמוגים מרהיבות ברחבי העולם. בחלקן איש לא צלל בהן קודם. ואז תיעדתי את האתרים הללו עם מלוא הפרטים איך להגיע אליהם והמלצה לצלול שם. כן, צריך להתייצב מול האמת, הספרים שלי הגבירו את תנועת הצוללים למקומות אלו כאשר אלפי צוללים יצאו לשם בעקבותם.
גם אם הצוללים היו זהירים ככל שהיו עצם נוכחותם המסיבית השפיעה ופגעה במאזן העדין של השונית!
לכן החלטתי להשתתף ולתרום למאמץ הבינלאומי לעצירת זיהום האוקיינוסים, והכלי היחיד שיש לי הוא האמנות שלי.

ואתה באמת מאמין שאמנות יכולה לעצור את זיהום הים והסביבה? נראה לי שזו נאיביות לשמה.
 אמנות אינה יכולה לשנות סדרי עולם באבחת מכחול. ממש לא. אבל כוחה של אמנות ויזואלית, כציור, איור או קריקטורה שהיא מחלחלת אט אט אל תוך התודעה ומשפיעה בסופו של דבר מבלי שהדבר יורגש. תאר לך שבעולם היו מתפרסמות בכל המדיות אלפי עבודות של אלפי אמנים בנושא הזיהום הסביבתי. ודמיין לעצמך אדם על שפת הים נניח ושנייה לפני שהוא משליך את בקבוק הפלסטיק ממנו הוא שתה, עולה בזכרונו אימג' חזק. ואז הוא יעשה עוד צעד קטן וישליך את הבקבוק לסל המיחזור או יקח אותו איתו.
ואם ציור אחד שלי ישפיע על אדם אחד בלבד, עשיתי את שלי. כי זה יכול לקרות לעשרה אנשים, או מאה, או אלף. תאר לעצמך כי בעקבות ציור אחד שלי, אלף בקבוקים מועברים למיחזור במקום להיזרק על החוף.

אבל למה בחרת דווקא בבקבוק הפלסטיק? הרי הזיהום הסביבתי נגרם מאלפי מוצרי צריכה ואריזות? 
כי בסופו של דבר אני קריקטוריסט. זו דרך הביטוי שלי. קריקטוריסטים משתמשים בסמלים ומטפורות ויזואליות כדי להעביר מסר בהומור. הומור יכול להיות מצחיק אבל גם סרקסטי או עצוב ומאיים. בחרתי בבקבוק כסימבול לכל תופעת הזיהום הסביבתי כי איתו אני יכול להעביר מסר דמיוני אפוקליפטי על העתיד לבוא. והרעיון עלה בי מחוויה מיוחדת ועצמתית בצלילה אחת.

צללת בשונית מלאה בבקבוקי פלסטיק? 
לא, צללתי במקום הכי נקי בעולם. לפני שנים הוזמנתי למפות נהר תת-קרקעי במבוך מערות ביוקטן, מכסיקו. הקרקע עשויה מסלע גירי ובמשך מיליוני שנים נוצרו שם מערות רבות. כשהסתיים עידן הקרח האחרון לפני כ-10,000 פני הים בעולם עלו והן הוצפו במים. המערות הן מבוכים מסועפים שמתפשטים לק"מ רבים והחשכה בהן מוחלטת. אורכה המשוער של המערה בה צללתי הוא כ-14 ק"מ ויש לה רק פתח אחד. לכן החשכה היא אבסולוטית שום קרן אינה יכולה לחדור ואין בה חללי אוויר. למען האמת הצלילות במערה היו די מלחיצות. כאשר הוצפו המערות נלכדו בהן דגים. וכשראיתי לראשונה את הדגים הללו ראיתי לנגד עיני את ההוכחה המוחלטת לתיאוריית הברירה הטבעית של דרווין. "היצורים ששרדו או ישרדו הם אלו שיצליחו להסתגל לסביבתם המשתנה". הדגים האלו שרדו בתוך עולם שהמושג אור לא קיים בו! בתוך 10,000 שנה, ממש הרף עין בקו הזמן של העולם, הם השתנו. המושג "ראיה" לא קיים עבורם ולכן... אין להם עיניים. כלומר לא שהם התעוורו. הגולגולת שלהם חלקה לגמרי. האיבר שנקרא עין פשוט לא קיים כי אין בו צורך. אבל הם חיים, נושמים, אוכלים ומתרבים בדיוק כמו בני סוגם שנשארו בים הפתוח.


הדג חסר העיניים מהמערה ו”אחיו” מהים הפתוח

הפלסטיק שאינו מתכלה ונשאר לעד מציף את העולם. יש מחקרים הטוענים כי המיקרופלסטיק כבר הוטמע במי הים ואולי גם במי השתייה שלנו.
מכאן נבעה האלגוריה שבסדרת העבודות שלי:
הדגים שישרדו בעתיד יהיו אלו שיסתגלו לסביבה... כלומר הם יהיו דגי פלסטיק.



לביקור בתערוכה: