דיפלומטיית צלילה

מפרץ נעמה 1982

בשנת 1971 הפכה נבחרת ארה"ב בפינג פונג למשלחת האמריקאית הראשונה שביקרה בבייג'ינג מאז 1949, והובילה להפשרה ביחסים בין שתי המדינות. 

דרך העניין המשותף שלהם בפינג-פונג, האמריקאים והסינים ראו סוף סוף זה את זה כבני אדם ולא כאויבים עלומי פנים.

קיוויתי שבאמצעות ׳דיפלומטיית צלילה׳ משלי, אוכל לטפח קשרים אישיים בין ישראלים למצרים בעקבות הסכם השלום שנחתם ב-1979. היה לי גם אינטרס ברור: ההסכם קרא לישראל לבצע נסיגה מדורגת מסיני בשלוש השנים הקרובות. התרגשתי מהשלום באופק, אך חששתי לגורל העסק שלי "צוללי ים - סוף" בשארם, שלא לדבר על החיים ששרון אשתי ואני בנינו למשפחתנו הגדלה שם. וכמובן דאגתי לשימור ראס מוחמד, "השונית היפה ביותר בעולם“.

מה שבטוח, דיפלומטיית צלילה הייתה מופע צדדי לאירוע המרכזי, אבל אני גאה בהתמדת הניווט שלי, אולי בימים הקשים ביותר בקריירה שלי. עשיתי זאת כחלק מקבוצה של חלוצי צלילה וחוקרי הים האדום שעבדו יחד כדי להפוך אזור מוכה מלחמות ליעד תיירותי בינלאומי. דחפנו, לא רק להגן על אחת מהסביבות הימיות יקרות הערך בעולם, אלא גם כדי להנגיש אותה לכולם. חוויה בה התנדנדתי בין תיסכול מתמיד לאושר עילי. 

פגישת בגין סאדת בשרם ביוני 1981

מסע השלום שנמשך שלוש שנים לקח אותי שלוש פעמים לקהיר, שם נפגשתי עם מספר פקידי ממשלה מהבכירים ביותר במצרים. הגעתי גם לירושלים, שם הייתי חלק מקבוצה ייעודית משארם שנפגשה עם ראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין. היו רגעים מטורפים, כמו למשל כשהצטרפתי למשט של "מתנחלי" שארם שחסם והטיל מצור קצר על מיצרי- טיראן. והיו גם רגעי חרדה, כאשר אני וקצין ישראלי בדימוס ישבנו בסאונה בקהיר, ואז בין האדים המהבילים הגיחו שני קצינים אחרים…מצריים. ארוע שהיה יכול להגמר לגמרי אחרת... 
שהרי מן הידוע הוא שהמוחבארת נוכח בכל פינת רחוב במצרים. 

 

סאדאת פוגש את "גברת הכרישים"

הציטוט המתאר את ראס- מוחמד בתור "האזור התת-ימי היפה ביותר" בעולם מגיע ממכתב מדצמבר 1979 לנשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת מאת ידידתי ועמיתתי ג'יני קלארק, הידועה בכינויה ״גברת הכרישים״. אני מכתיר את ג'יני כהוגה וחלוצת מושג דיפלומטיית הצלילה. הקשר שלה עם סאדאת נוצר דרך בנו, גמאל, צולל נלהב שאותו פגשה בתחרות צילום בקהיר בשנת 1979. היא לא הבינה מי היה גמאל עד שהזמין אותה לביתו, ארמון הנשיאות. כשהתחילו לדבר על השוניות בראס- מוחמד, קטע אותה גמאל: "את חייבת לספר לאבי על זה“. הוא יצא מהחדר וחזר עם הנשיא! סאדאת האבא הושיט את ידו אל ג'יני ואמר, "את מתכוונת לומר לי שבבעלותי השונית היפה ביותר בעולם?“

ג'יני, שלמדה ערבית טובה למדי בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה במצרים ב-1951, סיפרה לנשיא סאדאת על נפלאות הצלילה בסיני. כשאמרה לו שהיא עומדת לחזור לראס- מוחמד, הוא הציע להעמיד לרשותה שני רכבים ודאג למספר שליחים שילוו אותה. באותו לילה, בהתרגשות ילדותית, היא התקשרה אליי עם חדשות על ״הטיול״ וביקשה שאארגן מפגש משותף של מדענים ואנשי איכות הסביבה ישראלים.

יצרתי קשר עם יוחאי בן- נון, לשעבר מפקד חיל הים הישראלי. במלחמת העצמאות הוביל יוחאי את פשיטת הקומנדו שהטביעה את ספינת הדגל המצרית ה"אמיר פארוק", שאת הריסותיה עזרתי לגלות בשנת 1972. בן- נון, שהפך מאז למנהל אחד ממרכזי המחקר האוקיאנוגרפיים הגדולים בישראל, הסכים מיד לשלוח מדען מוביל להשתתף במפגשים מצריים-ישראלים שיפגשו עימה ועם השליחים המצריים.

כך יצא, שיום אחד בנובמבר 1979, בשעה יחסית מאוחרת, עמדתי בגבול הזמני שנמתח מאל- עריש שלחוף הים התיכון ועד לקצה הדרומי של סיני, ואשר הוקם כחלק מהנסיגה ההדרגתית של ישראל. עם דימדומי השמש השוקעת מעל הרי סיני, התקרבו הלנד רוברים של סאדאת עם ג'יני והמשלחת המצרית. כשהם הגיעו, קפצתי מהג'יפ שלי וצעקתי, "ג'יני! ג'יני! האם זו את?" 
להפתעת חבריה המצריים היא מיהרה לעברי ונתנה לי חיבוק גדול ונשיקה על הלחי. 
העברנו את הקבוצה מעבר לגבול ולראשונה בהיסטוריה התקיים מפגש של עמיתים: מדענים מצריים וישראלים בראשות ג'יני האחת והיחידה.

הוארד עם איימן טהר וג'יני קלרק, צילום: עמוס נחום 

למחרת ערכתי למשלחת סיור בראס- מוחמד, שכמעט עשור לפני, קבעה ישראל כשמורת הטבע הימית הראשונה של סיני. המדענים המצרים הכירו את הים "על יבש" כאשר באופן מעשי הם לא נכנסו למים, והסתפקו בהתרשמות והביקורות הנלהבות של התיירים הצוללים איתם שוחחו במקום. 
בנוסף ללמידתם מהמדענים ואנשי איכות הסביבה הישראלים את שנעשה עד כה כדי להגן על השוניות.

 

ביקורם של המצרים תועד וצולם על ידי צוות החדשות של CBS והכתב המוערך בוב סיימון, שהיה בשארם באותה עת כדי לסקר את תהליך שיחות השלום והמתין לנסיגת ישראל מסיני. הוא ערך כתבה על המאמצים שלנו לשמר את שמורת ראס- מוחמד ואת החיים הימיים העשירים שלה. הוא כלל גם ראיונות עם ג'יני וצוות הנשיונל ג'יאוגרפיק בהובלת דייוויד ואן דובילט, שעשו כתבה על כרישים עבור המגזין. היה לכולנו ברור כי כמה שיותר פרסום, ייטיב עם המטרה המשותפת.
לכתבה של בוב סייימון ב- CBS  >>> https://www.youtube.com/watch?v=-p25T3Kbuu8

המשלחת של ג'יני פתחה לי את האפשרות ליצור קשר עם משפחת סאדאת. בחודש שלאחר מכן, כתבתי מכתבים לאשתו של סאדאת, ג'יהאן, ולגמאל כדי לעודד את תמיכתם בשימור ראס- מוחמד כיעד צלילה. "זה החלום הכי חשוב שלנו. שהאזור הזה, יחד עם כל שמורת טבע אחרת לאורך החופים הללו, ימשיכו להיות מוגנים עבור העם המצרי כמו כן לכל אוהבי הטבע בעולם", כתבתי במכתבי לגברת סאדאת. הצעתי לארח את שניהם בסיור בראס- מוחמד.

הביקור המצרי הרים את תקוותינו לשיתוף פעולה עתידי, אך הן נגוזו בסוף ינואר 1980 כשהמצרים סירבו לתת לנו גישה לאתרי הצלילה של ראס- מוחמד שחזרו לאחרונה לשליטתם. כאשר היהלום שבכתר הים- האדום ראס- מוחמד נמצא במרחק של 400 מטרים בלבד, מעברו השני של הגבול הזמני. הרגשתי כמשה רבנו: הארץ המובטחת בטווח ראייה אבל מחוץ להישג יד. וזאת בנוסף לעובדה שאני סייעתי בתהליך בנייתה בעיניי המצרים. 

אסון בהתהוות
העניינים הפכו מרע לגרוע ב-1 באפריל 1980, כאשר ספינת המשא "יולנדה" עלתה על שרטון בשונית הכרישים בראס- מוחמד. חיל הים הישראלי הודיע לי באותו בוקר על הארוע. עמדתי על קצה הצוק הניצב בקדמת ביתנו, וראיתי את האוניה שעלתה על הריף דרך המשקפת. הייתי להוט להביא את צוות הצלילה שלנו לשם כדי לסקור את הנזק שנגרם ולהעריך כיצד ניתן למזער אותו מבחינה אקולוגית, אבל קודם כל נזקקנו לאישור מהרשויות המצריות.

מיד התקשרתי לידידי, סם לואיס, השגריר האמריקאי בישראל. סאם, בתורו, יצר קשר עם השגרירות בקהיר. תוך 24 שעות, מצרים נתנה לנו את האישור המיוחל. ארגנתי את הצוות, ולמחרת בבוקר לקחנו את אחת מסירות הצלילה שלנו לאזור.

שוניות בנויות ממושבות של אלמוגים רכים וקשים כל כך עדינים שאפילו הדף קרוב מדי מסנפיר של צוללן יכול לשבור אותם. היולנדה הייתה תקועה על גבי אי האלמוגים הצפוני בשונית הכרישים של ראס- מוחמד. רב החובל שלה גרם לנזק נוסף כשניסה לעקור את כלי השיט בזמן הגאות. אלמוגים נוספים נופצו כאשר הספינה הטילה את העוגן הגדול שלה על קרקעית הים הרדודה. אסופה מוזרה של מטען היה פזור על הקרקעית, מיריעות פלסטיק תעשייתיות דרך אסלות פורצלן עדינות ועד ב.מ.וו חדשה, נעוצה עם מכסה המנוע למטה בין שוניות האלמוגים.

היולנדה על שונית האלמוגים בראס מוחמד

כשהגענו, סירת החילוץ, ה"מונטיין" כבר הטילה עוגן על ראש אלמוגים יפהפה שלקח מאות שנים שלקח מאות שנים להגיע לגודלו ותפארתו. 
מחלצים מקבלים תשלום על בסיס מה שהם מושים מאתר החילוץ, הסכם המכונה “ No cure- no pay”. כך בשעה שהם משלשלים שרשראות וחבלים, שימור השונית הוא הדבר הכי רחוק מסדר העדיפויות שלהם.

צילמתי את הזירה מעל ומתחת למים, תיעדתי את הנזקים לשונית. 
עם חזרתי למרכז הצלילה, יצרתי קשר עם השגרירות האמריקאית בתל- אביב אודות האסון המתגלגל. ייעודי השתנה מאישי לכללי, מגישה לצלילה בראס-מוחמד מהצד הישראלי להצלת פלא הטבע עצמו.

דיפלומטים מובילים בארה"ב הצטרפו למאמץ החשוב - השגריר לואיס בתל אביב, השגריר אלפרד "רוי" את'רטון בקהיר, ועוזר שר החוץ ניק וליוטס בוושינגטון – המאמצים נשאו פרי כאשר מצרים עצרה את מבצע החילוץ תוך מספר ימים.

הקפטן השוודי של המונטיין, הנראה כויקינגי ענק, כעס עד כדי איום על חיי. נתקלתי בו כשעליתי מהצלילה הראשונה שלי. הוא התנשא מעלי בסירת הגומי המנועית שלו, ושאל אותי מה אני עושה על שבר האוניה שלו. כשהפעיל את המנוע החיצוני בצורה מאיימת לכיווני, צללתי במהירות חזרה למטה וניווטתי בעומק לסירה שלנו בצדה השני של השונית. אחרי זה תקשרנו באמצעות קשר הרדיו. בשלב מסוים, הקפטן איים עליי בפגיעה פיזית אם אחזור לאתר שבר האוניה.

כמה ימים אח"כ, אותו קפטן, סולק מהיולנדה, והחליט לראות מה הוא יכול לבזוז מה*"דנראבן", הוא השאיר את המונטיין עגונה למעלה, וצלל לתוך שבר האוניה. צלילה ממנה הוא מעולם לא עלה. למרבה האירוניה, הרשויות הישראליות והמצריות גייסו אותי לחפש את גופתו - זאת ימים ספורים לאחר התקרית בה ביקש הוא את מותי.

*אניה בריטית טבועה שגילינו שלוש שנים קודם.

ממזערים נזקים בראס מוחמד 

ברגשות מעורבים השתתפתי במלאכת החיפוש של הקפטן הנעדר. סרקתי את המבוך של ה"דנראבן" - מעברים מלאי סחף, קבינות, חדרים משותפים ומחסנים - אך ללא הועיל. מכיוון שהאוניה היתה  מונחת הפוך , קל מאוד להתבלבל בניווט וללכת לאיבוד. אולי הקפטן נתקע במבוי סתום כשניסה להיכנס דרך מעבר צר. אולי נגמר לו האוויר בניסיון למצוא את דרכו החוצה, בדיוק כפי שכמעט קרה לי כשחקרתי לראשונה את האניה הטבועה. כך או כך, הוא מעולם לא נמצא, כאילו "טרפה" אותו הספינה.

במהלך שש השנים הבאות התאחדה היולנדה עם ראס- מוחמד והפכה למעשה לנספח לשונית שהטביעה אותה. מושבות אלמוגים התחברו לכל מקום פנוי בחלק השקוע של האניה (כאשר חלק מהחרטום בולט מעל פני הים). ואז, בשנת 1986, סערה עזה עקרה את הספינה ממקומה הרדוד, ושלחה אותה 200 מטרים מטה אל בסיס ראס- מוחמד. 
במים הרדודים נותרו מאז כמה מאסלות השירותים. שרידים אחרונים של אותה אסופה מוזרה של פריטים שהתפזרו עם עלייתה על השרטון. אותן אסלות המושכות צוללים להוטים שמצטלמים על ה"כס" עטור אלמוגים.

עם סיום משבר היולנדה, מצרים הטילה מחדש את ההגבלות על ראס- מוחמד, וחידשנו את מאבקנו להסרתן. שוב פנינו לשגרירים לואיס ואתרטון. הדיפלומטים האמריקנים עזרו לשכנע את המצרים הסרבנים לאפשר גישה ימית אך לא יבשתית לראס- מוחמד. הגישה הוגבלה לכעשר סירות הצלילה שבסיסן בשארם, כשמחציתן השתייכו לצי ספינות "צוללני ים סוף" שלנו. במקום לנוע בחופשיות כפי שעשינו בעבר, היינו צריכים להציג מבעוד מועד רשימה של צוות ואורחים, יחד עם הדרכונים שלהם, לפקיד ישראלי (קצין קישור?) בשארם לכל יציאה. הפקיד בתורו נסע לגבול הזמני, שם הוקם עבורו אוהל, ומסר את המסמכים לעמיתו המצרי. לאחר עיון במסמכים והחתמת רשימת הנוסעים, הנפיק המצרי אישורים ליום צלילה למחרת. למרות שהתהליך היה מסורבל, הוא סימן אולי את הפעם הראשונה שישראלים ומצרים, אזרחים משני צידי הגבול, עסקו בפתרון בעיות כשכנים, במקום אויבים.

אבל לנו, הכי חשוב היה להציע שוב סיורי צלילה לראס- מוחמד, זאת לצד ההישג שזה עדיין אזור טבע מוגן. הצלחנו, למשל, לעזור למנוע מדייגים מצריים להשתמש בחומר נפץ כדי להמם או להרוג להקות דגים, תוך הרס של חיים ימיים אחרים ושל שוניות האלמוגים. צילמנו דגים ואלמוגים שהושחתו מפיצוצים קודמים ושיתפנו את התמונות עם הרשויות הישראליות והאמריקניות. הם בתורם, לחצו על פקידים מצריים לשים קץ לדינמיזציה-להרס הקטלני הסביבתי.

הביקור הראשון שלי בקהיר
בתקווה להמשיך לעסוק בתיירות צלילה בסיני לאחר הנסיגה הישראלית, ניצלתי את ההזדמנות לבקר במצרים בדצמבר 1980. אחד הלקוחות שלנו, איש עסקים דרום - אפריקאי עשיר, ארגן לי יומיים של פגישות עם גורמי תיירות מצריים ופרטנרים עסקיים פוטנציאליים. אז לא היו עדין טיסות ישירות בין ישראל למצרים. למעשה, מצרים עדיין לא אפשרה לאזרחים ישראלים להיכנס למדינה למעט נציגים רשמיים המעורבים בתהליך השלום. הצלחתי לעקוף את החסמים האלה על ידי טיסה לקהיר דרך אתונה והשתמשתי בדרכון האמריקאי שלי. עם נחיתתי בשדה התעופה פגש אותי  פגש אותי בשדה התעופה נהג/מלווה שנשלח על ידי המארח המצרי שלי מחברת מריניאק.

בנסיעה הקצרה יחסית בלימוזינה משדה התעופה למלון שלי, נאחזתי במראות של המוני אנשים, ברגל ובמכוניות. אז, אוכלוסיית קהיר לבדה הייתה כמעט פי שניים מזו של ישראל כולה. התנועה הייתה כה כאוטית. וזאת למרות נוכחות גדולה של שוטרים וחיילים חמושים בנשק אוטומטי עטור כידונים. הטלטלנו לאורך הכבישים המחוררים. צופרים רועשים היו פסקול מלווה קבוע. למעשה מדדתי את הזמן הארוך ביותר ללא צפירות - שמונה שניות. כשהגעתי למלון, בקושי יכולתי לשמוע את עצמי חושב. השתכנתי בהליופוליס, פרבר אמיד של קהיר ומקום מושבה של חברת מ - Marinjac.

למחרת נפגשתי בארוחת הבוקר עם עמיתי מדרום אפריקה. התכוננו לפגישה שלנו עם יו"ר Marianjac ח'ליפה זארו, יזם ופוליטקאי לובי גולה שנמלט מהשלטון הדיקטטורי שכונן מועמר קדאפי. ח׳ליפה, שהיה בשנות ה-50 לחייו. החברה שלו הייתה קונגלומרט שביקש להגיע אל מעבר למחסניו לאורך תעלת סואץ . *חאג' ח׳ליפה היה מעוניין להשקיע בבתי מלון ובתיירות בסיני שתוחזר בקרוב, כולל במועדון הצלילה שלי. נפגשנו ישירות רק פעמיים. הוא הטיל על אחד מעוזריו הבכירים להפגיש אותי ואת עמיתי מדרום אפריקה עם אנשי עסקים ופקידים בכירים מצריים, כולל ראש הממשלה. תמיד זיהו אותי כמומחה ויזם אמריקאי, האזרחות הישראלית שלי לא הוזכרה. כנראה שעובדה זו עזרה מאוד.

המצרים התמקדו בשאלות על סיכויי תיירות הצלילה לאחר הנסיגה הישראלית. השבתי שסיני עשויה להפוך ליעד תיירות בינלאומי מרכזי וקראתי למנהיגים העסקיים לנצל את ההזדמנות להיכנס עוד עכשיו בתחילת התהליך. לבקשת חאג' ח'ליפה, ניסחתי תוכנית עסקית למרכז צלילה, מלון וצי של ספינות וכלי רכב לשינוע האורחים לאתרי הצלילה. שמרנו על קשר במשך שנה לאחר מכן, אבל התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל.

*תואר שניתן למוסלמים שעלו לרגל למכה.

משלחת מצרית מבקרת במועדון Red Sea Divers

הצד העסקי של הביקור הסתיים, נסעתי לעיירות הנמל של הים-האדום, הורגאדה וספאגה, לבחון בעיניי את תיירות הצלילה המצרית, שעדיין הייתה בחיתוליה ומאוד סיקרנה אותי. התארחתי במלון שרתון הורגאדה, אז המלון הכי נחמד באזור. מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי את השלט שהתנוסס אז בכניסה: "המלון שופץ לאחרונה, לאחר שנגרם נזק רב במלחמת אוקטובר לשחרור סיני". 
הכוונה היתה כמובן למלחמת יום כיפור. 
תהיתי אם אני הישראלי הראשון שלן במלון וכמובן שהשתמשתי בדרכון האמריקאי שלי בצ'ק אין...

למחרת הייתי אורח ה"קלאב- מד" מדרום לעיר. צוות הצלילה הצרפתי של אתר הנופש הזמין אותי לחקור את המעמקים ליד האי גיפטון הסמוך. ביחד עם הצוות ירדתי לעומק של 70 מטר, קצת עמוק מדי לבטיחות חשבתי, אבל אולי זו הייתה דרכם להראות את כישוריהם. בתמורה לאירוח שלהם, העברתי מצגת שקופיות על צלילה בסיני למאות אורחים, צוות ופקידים מקומיים.

בעקבותיה של ג‘יני
לפני שעזבתי את הורגאדה הייתה לי משימה אחרונה לעשות, הפעם בנימה נוסטלגית. הרגשתי שכאות הוקרה לג'יני, אני חייב לבקר במרכז המחקר בו בילתה את שנת 1951 בעבודתה על הדוקטורט שלה תחת פרופסור חמד גוהאר, דיקן הביולוגים הימיים במצרים. המרכז שכן בצידו של הים האדום, ונראה נטוש. אחרי שמצאתי אותו נעול, חזרתי למונית כשלפתע שומר הופיע עם צרור מפתחות. הוא דיבר אנגלית שבורה ואני מלמלתי ערבית יותר גרועה. הצלחתי להעביר שאני רוצה להכנס למבנה בו חיה ועבדה ידידה שלי לפני 30 שנה. השומר בחר מפתח ופתח את דלת הכניסה הגדולה.

ג'יני ודייביד דובלה באחת ממשלחות הנשונל גיאוגרפיק 

עם צליל חורק ממש כבמתוך סרט אימה, הדלת נפתחה למה שנראה כמעבדה שבויה בזמן. מתחת לאבק וקורי עכביש היו צנצנות של מינים ימיים בפורמלדהיד (חומר משמר). תהיתי אם חלקם נאספו על ידי ג'ני עצמה. על יד הכניסה עמדו שני דוגונגים (פרות- ים) גדולים מפוחלצים, מינים אנדמיים (מקומיים) לאזור ובני דודים למנאטה בפלורידה. השומר הראה לי את ההבדלים הביולוגיים ביניהם.

*תואר שניתן למוסלמים שעלו לרגל למכה.

יצאתי משם עם רגשות מעורבים. התרגשתי שפסעתי בדרכם של ג'יני ושל פרופסור גוהאר, שהתפרסם עם תוכניות מדע בטלוויזיה המצרית. אך עצב עלה בי מאחר ותחנת המחקר נפלה לגורלה של מדינה כה רעועה. בשנים האחרונות מרכז המחקר שופץ לחלוטין, ואם לשפוט על פי תמונות שראיתי מאז, לא נראה דומה בכלל למה שאני זוכר. כנראה שהזמן מרפא את הכל. כמעט הכל.
צבטתי את עצמי כל יום במהלך השבוע שלי במצרים, והזכרתי לעצמי שזו האומה שנלחמה בארבע מלחמות הרסניות עם המדינה המאמצת שלי. אבל למרות ההיסטוריה העגומה, התרגשתי מהתחושה שהשלום הופך למציאות, ויכולתי למלא תפקיד בהגשמתו.

שומר על קור רוח בסאונה
לביקור או ל׳טיול׳ הבא שלי בקהיר, באוקטובר 1981, לא הלכתי כמפעיל עצמאי המנפנף בדרכון אמריקאי, אלא כחבר משלחת ישראלית רשמית.

בשלב זה, המצרים והישראלים קיימו סדרת שיחות בין צוותים המייצגים משרדי ממשלה תואמים. מתוך הכרה בחשיבות תיירות הצלילה לסיני, משרד התיירות הישראלי הזמין את ההתאחדות הישראלית לצלילה להשתתף כיועצים בשיחות התיירות הדו-צדדיות. ההתאחדות בחרה את תת אלוף בדימוס, שאול גיבעולי, כדי לייצג את פעילותה, ואותי לדבר בשם ענף תיירות הצלילה הישראלי.

עם תחושת התרגשות נהדרת, עלינו על זוג אוטובוסים שכורים בכיכר הבימה בתל- אביב בשבע בערב לנסיעה ישירה לקהיר. המשלחת הובלה על ידי שר התיירות דאז, אברהם שריר, והמנכ"ל רפי פרבר, מלווה על ידי גורמים ויזמים בכל תחומי התיירות, כולל תחבורה, שירותים ואירוח.

שר התיירות הישראלי, אברהם שריר, ומנכ"ל רפי פרבר, בשיחות עם שר התיירות המצרי טהר 

כשהגענו למעבר הגבול הזמני ליד אל- עריש בים- התיכון של סיני, פגשו אותנו מנהיגי המשלחת המצרית. כאורחים רשמיים של ממשלת מצרים, עברנו בקלות את הגבול. לאחר מכן נסענו עוד כמה שעות לתעלת סואץ. זירת הקרב במהלך מלחמת יום- כיפור 1973, אזור התעלה הומה כעת אנשים, כלי רכב, כל זאת לצד תנועת ההולכים על "ארבע׳":  חמורים, גמלים וסוסים . חצינו את התעלה במעבורת ונסענו שעתיים וחצי נוספות לקהיר.

בהילטון קהיר, פקיד הקבלה קרץ אלי כשהוא מסר לי מעטפה עם מפתח החדר שלי. תמהתי לפשר המחווה שלו עד שהבחנתי שהמעטפה מופנית למר מוחמד רוזנשטיין. אני מניח שהפקיד חשב שאני מוסלמי כמותו, אפילו עם שם המשפחה הכל כך לא מוסלמי כשלי! אין לי מושג איך סיימתי עם שם חדש. מי יודע? אולי הייתי קורבן לחוש ההומור השובב של עמית ישראלי כלשהו.

מותש וכואב לאחר נסיעת האוטובוס בת תשע השעות, החלטתי לנצל את הספא של המלון. שאול, יו"ר ההתאחדות הישראלית לצלילה, שהה בחדר הסמוך. הזמנתי אותו להצטרף אלי. שאול ואני היינו חברים מאז ימיו בשירות פעיל כשהוא היה צולל במרכזים שלי. כקצין, הוא עמד בראש תכניות החינוך וההכשרה של הצבא. לאחר שפרש, הוא הפך לקצין משטרה בכיר. אבל לא היה בו שום דבר רשמי או מתנשא. הוא היה ידידותי ובעל חוש הומור נהדר.

לאחר בדיקת הספא מצידנו, לבשנו חלוקים ופקדנו את הסאונה המרווחת. שם, סקרנו את אירועי היום, אך דברנו באנגלית כדי להימנע מלמשוך תשומת לב לעצמנו. אחרי כמה דקות, שני גברים מצריים גבוהים שנראו בסוף שנות ה -50 לחייהם, נכנסו פנימה וישבו על הספסל מולנו. התחלנו לשוחח. הם ברכו אותנו על הגעתנו לקהיר ושאלו מה הביא אותנו למצרים? בהיסוס, אמרתי שאנחנו חברים במשלחת למשא ומתן לשלום בין מצרים לישראל. שתיקה. מיד הצטערתי על הכנות שלי, בידיעה כי לא כל המצרים חיבקו את יוזמתו של הנשיא סאדאת. אבל כמה שניות לאחר מכן, הגברים חייכו ואמרו שהם תמכו לחלוטין באמנה. הם אמרו שהיו להם מספיק מלחמות בין מדינותינו. נשמתי אנחת אוויר סאונה חם בהקלה.

ואז, אחד המצרים הושיט את ידו והציג את עצמו כגנרל אחמד וחברו כגנרל מוחמד. אני כמעט התעלפתי. כאן, ביום הראשון שלנו בקהיר, אנו שני הישראלים מוצאים את עצמנו בסאונה עם שני גנרלים מצריים. העפתי מבט בשאול, שחש את חוסר הוודאות שלי אבל גם את סקרנותי. הוא הינהן לעברי, שלקחתי כסימן שזה בסדר לדבר יותר על עצמנו. אמרתי לגנרלים שאני הוארד, איש עסקים מסיני, וכי חברי היה שאול,יו"ר ההתאחדות  הישראלית לצלילה. הקרח "נמס" באותו חדר חם מאוד. התענגתי על הסמליות של הרגע: ישבתי עם שלושה גנרלים, שניים מהם מצרים והשלישי ישראלי. לפני פחות מעשור הם היו אויבים מרים. כיום הם חולקים סאונה, כל אחד לבוש באותם מדים פשוטים של מגבת ותו לא . למתבונן מהצד היינו ארבעה חבר'ה רגילים מפטפטים. אבל מבחינתי זה היה ניצוץ מההבטחה שעתידה לבוא. הייתה לי תחושה שחברי שבעי ומותשי הקרבות הרגישו אותו הדבר.

המופע מתחיל
ביום השני בקהיר היתה "שעת המופע". הצגת הבכורה והמסך עולה. הוזמנתי להעביר שתי מצגות בנושא תיירות הצלילה בסיני. הראשונה היתה ב"בית מנה" בעל המוניטין הבינלאומי, מקום ראוי לשיחות התיירות הבילטרליות, ומקומו המועדף של סאדאת לארח דיונים עם מנהיגים ישראלים.

בקריירה בת העשור שלי, העברתי מאות מצגות והרצאות על צלילה בים האדום בכל רחבי העולם. אבל המפגש הזה היה שונה. הרגשתי שעתיד הצלילה בסיני עומד על כף המאזניים. מצרים עדיין לא חשפה את תוכניותיה לאזור. האם הוא יחזור למעמדו שלפני 1967 כמחנה חמוש, המאוכלס רק בחיילים ובדואים - בקושי מסביר פנים לתיירים? ובניגוד לקהל הטיפוסי שלי של צוללנים נלהבים, הפעם ישבו בקהל שרי ממשלה, מנהיגי צבא, ופקידים בכירים. הייתי בספק אם מישהו מהם - המצרים או הישראלים - היה אי פעם חגור במיכל צלילה אל גבו.

רציתי להדגיש שתי נקודות בהרצאה: ראשית, שצלילה יכולה להיות עמוד השדרה של תעשיית תיירות משגשגת בסיני. ושנית, שהכל תלוי בכך שמצרים תשמור על הכללים המחמירים שישראל חוקקה כדי להגן על האקולוגיה השברירית.

ידעתי גם שעלי למשוך את תשומת הלב של המאזינים מההתחלה ולהחזיק אותם מרותקים. במילים אחרות, כדי להשפיע עליהם, הייתי צריך לבדר אותם. ואחרי ככלות הכל, גדלתי בהוליווד… לאחר מחשבה מעמיקה בעניין, רקמתי/הגיתי (?) את הפתיח הבא: "תיירים ישלמו הרבה כסף כדי לצלול עם כרישים." זה עשה את העבודה. המשכתי עם שקופיות שהראו את יופיו יוצא הדופן של סיני, מההרים המשוננים ועד למעמקי הים- האדום.

אם לשפוט לפי מחיאות הכפיים והשאלות בסוף, המצגת הייתה מוצלחת, עד כדי כך שהוזמנתי להיפגש למחרת עם גורמים ממשרד התיירות המצרי, שם נשאלתי אם אהיה מעוניין להישאר בשארם כדי לנהל את מועדון צוללני הים- האדום לאחר הנסיגה הישראלית. הייתי המפעיל הישראלי היחיד שקיבל הזמנה כזו, כנראה בגלל או בזכות האזרחות האמריקאית שלי. הם אפילו הרחיקו לכת והציגו לי טיוטת חוזה שעדיין שמורה אצלי. אבל למרות ששקלתי ברצינות את ההצעה, לא הייתי מוכן לנטוש את החיים שבניתי בישראל, הארץ שבה רציתי לגדל את ילדיי.

לאחר ההרצאה ב"בית מנה" נפגשתי עם השגריר האמריקאי במצרים, רוי את'רטון, חבר טוב של השגריר סם לואיס בתל- אביב דאז. סם היה תומך גדול במאמצי דיפלומטיית הצלילה שלי וקבע עבורי פגישות עם דיפלומטים אמריקאים משפיעים בקהיר. את'רטון היה מנומס, מקצועי ושאל את כל השאלות הנכונות. הוא התחייב לספק כל תמיכה שרק יוכל.

את'רטון כבר סידר לי להציג מצגת נוספת באותו ערב במרכז התרבות של ארה"ב בקהיר. הפעם הקהל היה מוטה לטובתי. צוות המרכז יצא מגדרו כדי להזמין את אליטת הצלילה של מצרים, אנשי מקצוע בתחום התיירות ואנשי אקדמיה מתעניינים. התחלתי את דבריי בקריאה לחברי הצוללנים: אתם עומדים לחזור לאחד ממקומות הצלילה היפים בעולם. ההגנה עליו מפני מי שינצל ואף יפגע בו תלויה בכם. לאחר הצגת השקופיות הגיעה גולת הכותרת של הערב, הקרנת בכורה בקהיר של ”העולם האחר של אלוהים, הים האדום", סרטו של ג'ק מק'קני, קולנוען ידוע ועורך של Skin Diver, מגזין הצלילה המוביל (בארה"ב באותם ימים). הסרט הטוב ביותר שנעשה באותם ימים על תיירות הצלילה בים- האדום.

קישור לסרטו של ג'ק מקיני God's other world, the Red Sea 
https://www.youtube.com/watch?v=l-ROYcuyXoc

ארוחת ערב עם איימן
באותה מצגת פגשתי את איימן טאהר, חבר מוביל בקהילת הצלילה המצרית הקטנה אך מסורה. איימן - שאביו, סלאח, היה אחד האמנים המוערכים במצרים - פקד אותי בשאלות על סיני וצלילה. הוא אמר לי שאני הישראלי הראשון שהוא פגש אי פעם. בהזמנתו חלקתי ארוחת ערב מקסימה עם משפחתו. עבורי, לפחות, השלום הפך בין רגע לאישי.

לאחר שחשתי את ההתעניינות הכנה של איימן בסיני, הבטחתי לנסות להשיג לו הזמנה רשמית לבקר בשארם לפני הנסיגה הישראלית באפריל הקרוב. קיוויתי שהביקור יעזור להעמיד את הקרקע לפריצת דרך בדיפלומטיית הצלילה.

בחזרה לישראל, השגריר סם לואיס התרגש לשמוע על הביקור המוצלח שלי למצרים וספג כל פרט. נאמן לטבעו, סם הסכים לעזור לארגן  עבור איימן ביקור לשארם. שאול גבעולי, יו"ר איגוד הצלילה הישראלי, הסכים אף הוא לקדם את ההזמנה.

 סמואל לואיס, באותם ימים, שגריר ארה"ב בישראל היה זה שפעל מאחורי הקלעים לקרב ולפתור בעיות בין הצדדים 

גיוס הפקידים הישראלים עבר בצורה חלקה, לא כך עם המצרים. היה קשה לאזרחים מצרים להשיג אישורי נסיעה לישראל. ואכן,אם נריץ 40 שנה קדימה, זה עדיין לא הרבה יותר קל. 

כשאיימן אמר לי שהממשלה שלו פחות משתפת פעולה, פניתי שוב לשגריר לואיס, שיצר קשר עם עמיתיו בקהיר. הם הצליחו להשיג אישור מיוחד לאיימן לבקר בישראל בליווי איש צוות של שגרירות ארה"ב בקהיר.

כחלק מהנסיגה הדרגתית של ישראל מסיני, מעבר גבול זמני הוקם ממערב לראס- מוחמד. לאחר תיאום תוכניותינו עם הצבא ששלט באזור, הגעתי בג'יפ שלי ביום המיועד בתחילת מרץ 1982 לצד הישראלי. לאחר כמה דקות של בירוקרטיה, הורם ונפתח המחסום. איימן והמלווה מהשגרירות שלו חצו, ציוד צלילה ומזוודות בידיהם. התחבקנו כמו חברי ילדות, עלינו לג'יפ ויצאנו לדרך.

מאחר שאיימן היה מבוגר ממני רק בכמה חודשים, הוא נהג לכנות אותי בצחוק שאני אחיו הצעיר. צללנו יחד מספר ימים, ואיימן הקסים את חבורת המוזמנים של צוללנים ישראלים מובחרים. זוגתי שרון הכינה ארוחה ביתית מקסימה, חתומה בעוגת שוקולד עם דגלי שתי המדינות ועליה הכיתוב ״שלום״.

סטפני סגביאל, שהייתה המלווה האמריקאית של איימן, שלחה לי הודעות לאחר שאיימן חזר לקהיר, והעבירה את התפעלותו מהאתרים שבהם ביקר ועד כמה הוא התרגש מהאירוח שלנו. לדבריה, הוא המליץ לשר התיירות שהמצרים ימשיכו להפעיל ולנהל את מרכזי הצלילה של שארם כמו המרכז שלי בתקופת המעבר ואולי גם מעבר לכך. אך למרבה הצער, הדבר לא קרה.

להתראות, שארם
ביקורו של איימן הגיע בזמן שהאזרחים הישראלים התארגנו לעזוב את סיני. כולנו היינו צריכים לצאת עד אמצע אפריל. רק פקידים ואנשי צבא ישראלים יכלו להישאר עד ה-25 באפריל, היום בו  החזירה מצרים את שליטתה המוחלטת באזור.

חלקנו גרו בשארם כבר עשור או יותר. תמכנו בתהליך השלום, למרות שעמדנו לשלם מחיר יקר, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית, עם הנסיגה הקרובה מסיני.

טקס הפרידה והורדת הדגל

כל שארם יצאה לטקס הדומע כשדגל ישראל הורד מהתורן בבית הספר בלב העיירה בפעם האחרונה. כמעט כולם הכירו זה את זה בקהילה הקטנה, האקלקטית והמלוכדת הזו. כעת, עמדנו להתפזר בכל רחבי ישראל ומחוצה לה כאשר חלק מהמשפחות ומהנפשות עתידות להתפרק תחת הלחץ והמתח של הנסיגה, האובדן והגרוש מגן- העדן.

עד אז, שרון ואני גרנו בבית חמוד אך זעיר עם שני חדרי שינה, וכפי שכבר ציינתי הנוף בחצר הקדמית השקיף לכיוון ראס- מוחמד. נולדו לנו שלושה ילדים, איילת, שהייתה בת 8, בין הילדים הישראלים הראשונים בשארם; נדב, שהיה בן 6; ודריה, שהייתה בת 4 וחצי. הם בילו את שנות הגיל הרך שלהם בזחילה על החופים היפים והשתכשכות במימי הטורקיז של מפרץ נעמה. וגם בשינה עמוקה בלול מוצל ליד מרכז הצלילה. הם לא שמחו לעזוב את שארם, במיוחד לא את בית הספר והחברים הבדואים שלהם.

ממשלת מצרים הקימה ישות משלה, חברת Overseas, לרכישה וניהול של עסקי תיירות בבעלות ישראלית, לרבות מרכזי צלילה, מוטלים וכפרי תיירות כמו נביעות ודי- זהב (דהב). ממשלת ישראל הקימה ועדה מיוחדת של קציני צבא כדי להעריך את שווי העסקים שלנו ולנהל משא ומתן עם חברת Overseas. למרבה המזל, המצרים קיבלו את המחירים שביקשנו, ונמנעו מעיכובים שאיש לא רצה.

המיכל ה-200
שבוע לפני עזיבתי צוות מצרי ביקר במרכז הצלילה כדי לאמת את רשימת המלאי שלנו, אותה הכנו זמן רב מראש. רואה החשבון של הצוות היה מאוד יסודי. רשמנו 200 מיכלי צלילה. הוא ספר 199. היינו צריכים להפוך את כל המועדון כדי למצוא מיכל אחד נוסף, כאילו מיכל צלילה אחד עלול לדרדר את הסכם השלום כולו או לפחות את מכירת מרכז הצלילה שלנו. במחשבה מהירה, רצתי למשרדי להביא מטף כיבוי אש. הנחתי אותו עם המיכלים האחרים. כששאל רואה החשבון מדוע המיכל ה-200 אדום כשכל האחרים צהובים, הסברתי בשלווה שזה המיכל האישי שלי. היה לנו מזל שרואה החשבון לא צלל מעולם.

לאחר השלמת בדיקת המלאי, התיישבנו ליד אחד השולחנות הגדולים במסעדת הפטיו שלנו לטקס חתימה. כשמנהל המשא ומתן המצרי הראשי - האדמירל, הבחין בשותפי יוסי מקלף תפוח עם אולר שוויצרי מפואר, הוא שאל האם הסכין הוא חלק מהמלאי? השאלה תפסה את יוסי לא מוכן, והוא לא ידע מה לומר. אחרי שבעטתי בקרסוליו מתחת לשולחן, הוא מצא את התשובה הנכונה. הוא חייך אל האדמירל והנהן בחיוב. העסקה בוצעה! ואני נשמתי לרווחה...

מועדון הצלילה Red Sea Divers

צוות בדואי ממרכז הצלילה עזר לשרון ולי לארוז את חפצינו ולהעמיס אותם על משאית לכיוון הבית החדש שלנו בישראל. הבדואים היו לנו כמשפחה. לפעמים עבדו איתנו שלושה דורות: סבא, בן ונכד. עובדים נפלאים ונאמנים, הבדואים נראו עצובים כמונו על עזיבתנו.

היום העצוב הזה יכל להיות אף עצוב עוד יותר עבורנו כשכמעט ששכחנו לקחת עימנו את סאיה, כלבתנו האהובה. עם כל ההמולה של האריזות והבאת המשפחה לשדה התעופה לטיסה לתל אביב, השארנו את סאיה מאחור. חזרתי לביתנו כדי לאסוף אותה לפני שנסעתי לישראל במרצדס דיזל הענתיקה שלנו. זו הייתה היציאה האחרונה שלי מסיני בשליטה ישראלית, אבל לא הפעם האחרונה שאעשה את הנסיעה בעלת הנוף הבראשיתי הממכר והמוכר לאורך חצי האי. 

חזרה לקהיר
למרות שעברנו חזרה לישראל, עדיין ראיתי את העתיד שלי בצלילה בים- האדום. הייתי מעורב באופן הדוק כיועץ להסכמי התיירות הבילטרליים של הסכם השלום, שהבטיחו שלצוללנים ישראלים תהיה גישה למרחב הימי (?) סביב שוניות הים- האדום שבחצי האי סיני.

אבל לא יכולתי להתנתק מסיני. פחות משבוע לאחר שעברנו לביתנו החדש, ב-18 באפריל 1982, טסתי לקהיר כדי לברר עם המצרים על האופן שבו כן אוכל להישאר בעסקים. הפעם, לא הייתי צריך לנסוע דרך אתונה. לאל- על היו כעת טיסות ישירות לקהיר, שאורכן פחות משעה מתל- אביב. זה כבר היה הביקור השלישי שלי בקהיר וכבר לא הרגשתי בה זר. היו לי קשרים במגזר הציבורי והפרטי המצרי, וכמובן גם בשגרירות האמריקאית.

לשמחתי, חברתי הוותיקה ג'יני קלארק הייתה אף היא באותה עת בעיר כדי לשוחח עם גורמים מצריים על שמורת הטבע בראס- מוחמד, שאותה היא עזרה לשמר בשיחות עם סאדאת בסוף 1979. היא וחברתה שאף היתה תורמת נלהבת שלה הלן ונדרבילט שהו בבית הארחה של שגרירות ארה"ב. משפחתה של הלן נתנה חסות למעבדה הימית של ג'יני בסרסוטה, פלורידה, מעבדה הידועה כיום כמעבדת והאקווריום של Mote Marine. שגריר ארה"ב, אלפרד את'רטון, הזמין אותי, ואת ג‘יני והלן לאירועים חברתיים, שבהם יכולתי להתחבר עם האליטה המצרית . הוא גם עזר לי לקבוע פגישות עם פקידי ממשל מקומיים.

חדירת לנבכי הבירוקרטיה המצרית, הסבוכה שדורשת מאגרים עצומים של סבלנות . ביליתי שעות רבות בהמתנה לפגישות במשרדים עתיקים, מיושנים ורעועים. המצרים שפגשתי היו בדרך כלל מאוד אדיבים. הם נטו להגיב בדברי חנופה וחלקות ולספר את כל מה שהם חשבו שתרצה לשמוע, אך לדאבוני במציאות זה בדרך כלל היה ההפך ממה שהם עשו.

נפגשתי באותו ביקור גם עם חברי לצלילה איימן טאהר בנושא מיזם משותף אפשרי. כבן למשפחה מצרית בולטת, איימן עזר לי להשיג פגישות עם פקידי תיירות בכירים, המושל הצבאי החדש של סיני, ומנהיגים חשובים בקהילת הצלילה המצרית. הם שאלו אותי על החוויות שלי, תנאי הצלילה סביב שארם, והאתרים הטובים ביותר לחקור.

אמנם לא ביצעתי שום עסקאות במהלך חמשת ימי ביקורי בקהיר, אבל השגתי רישיון זמני להפעיל ספינת צוללים באזור סיני המצרי. כעת האתגר היה למצוא כלי שיט מתאימים ולהפוכם ל- Liveaboard

איימן ואנוכי לא מימשנו את תקוותינו למיזם משותף. אנחנו עדיין בקשר, הכי טוב שמתאפשר, בעת הזו של שלום קר לצערי בין עמינו. 
 

מורשת חיה
הידידות שלי עם איימן מגבשת את התוצאה של דיפלומטיית צלילה ברמה האישית. הסדרי שיתוף הפעולה שקיוויתי להם עם צוללים מצריים מעולם לא התממשו. המצרים הסתמכו במקום זאת על מומחים מאירופה, ולא מישראל. 

אז מה למעשה השיגה דיפלומטיית הצלילה? 
היא עזרה והבטיחה שבהסכם השלום תהייה אשרת כניסה מיוחדת לסיני, לאפשר לאלפי ישראלים לבקר ולצלול במרחבי הים האדם. כמו כן עזרה לסלול את הדרך להכרזה של ראס- מוחמד כפארק הלאומי ושמורת הטבע הראשונה של מצרים, תוך הגנה על אחד מאתרי הצלילה האהובים והמוערכים ביותר בעולם.