צילומים : עמוס נחום
סגידה מצרית קדומה
המצרים הקדמונים היו הראשונים שהתייחסו לכוחו העצום של תנין היאור ולאימה שהטיל על בני אנוש שחיו בקרבתו. המונח "דמעות תנין" מקורו באגדות לפיהן התנינים בוכים כדי למשוך נשים ברגליהן לעבר קרקעית הנהר ואז לקוטלן. אכזריותם של התנינים ידועה לשמצה, אך דווקא בהתבוננות בהירוגליפים המצריים מתגלה שהמצרים לא היססו לבנות מקדשים ל"סומבק" - אל התנין - שגופו גוף אדם וראשו ראש תנין או גוף חיה וראש אדם.
מקדש קומאמבו שעל שפת נהר הנילוס הוקדש לו, ובו מצויים עשרות תנינים חנוטים שהוקדשו לו. המצרים חזו בהמוני תנינים שעלו מן הנילוס בהצפות השנתיות של הנהר, וייחסו להם את הקיום הנצחי של אדמתם. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב שהם התייחסו לתניני היאור בכבוד ובנדיבות. מאוחר יותר ייחסו להם המצרים פעולות אנושיות האופייניות לאדם. בהירוגליפים המצריים התנין גם מחבק את המלך, ופרעה אף העניק לו, כביכול, חיי נצח. התנין, לפי המסורת, חייב לחבק אדם בחיבוק אנושי ולהפגין כלפיו יחס של חיבה, משום שחיבוקו מסוכן לאדם, ואם לא יגלה יחס כזה הוא עלול להמיתו.
בכתובים מצריים נאמר שהתנין הוא "האל הטוב", שעשוי להתאחד בשמיים עם מלך עולם המתים. למצרים היו תפיסות מעורבבות בין החיים והמוות, והתנין איים על פרעה ברצח באישון לילה. המצרים גידלו תנינים צעירים כחיות מחמד, ושימרו אותם כמומיות לאחר מותם. במאה ה-19 נשכח במצרים הכבוד שרחשו אבותיהם לתנינים, ותמונות מאותה תקופה הנציחו ציד של תנינים על ידי גורי חזירים. נזירים פקיסטניים, שידעו שתוחלת חייהם מגיעה למאות שנים, ראו בהם קדושים.
הסגידה לאל סובק - האל המצרי הדוחה שהשראתו היא התנין - נבעה בעיקר מפחדים. האגדה מספרת כי סובק היה מעורב ברצח אוזיריס, וכי הוא היה בן בריתם של כוחות האופל.
תנין הנילוס
המיתוס האוסטרלי
הילידים (האבוריג'ינים) של אוסטרליה היו שכני התנין במשך אלפי ואף כמה רבבות שנים. בריקודים טקסיים הם הופכים את עצמם לגוף ולרוח שכניהם הקרקעיים, ומחקים את תנועתם וזחילתם המתפתלת על הקרקע. הם מבטאים זאת באמצעות ריקוד מסורתי שנועד להעביר את המסר והמסורת בצורה אמנותית. לדוגמה, אם יבוצע ריקוד של בעלי חיים כלשהם, ניתן לגלם את תפקיד התנין על ידי שכיבה על החול, מספר רקדן מסורתי מביניהם: "אם תשלח ציידים שיקיפוהו וישתמשו בהתגנבות אופיינית, הם יצליחו להתקרב אל התנין כדי להורגו בתקיעת חנית או כידון. אולם, לאחר שהתנין נדקר הוא קם לתחייה כרקדן. או-אז הוא חוזר ומצטרף לרקדנים ולריקוד, והם ירקדו יחד תוך 'טלטול' רגליים והנעת רגליים החוצה ופנימה לחילופין".
תוך כדי חיקוי תנועת הגלים מתקשרים ריקודי התנין גם לאוקיינוסים המיתיים. המיתוס האבוריג'יני מסביר את הולדתו של התנין, את בריאתו ואת יצירתו יש מאין. הוא מהווה גם אזהרה מפני קרבת יתר לזוחל המסוכן.
אגדות עתיקות
אגדה אבוריג'ינית מספרת על איש בשם ג'ירוקופאי, שאנשי הרוח נטו לו חסד בשל כוחו הרב, אך אפילו חבריו פחדו ממנו, שלא לדבר על אנשים אחרים. לעומתם, דווקא הנשים סגדו לו והביטו בו בהערצה, בעיקר כאשר בעליהן יצאו למסעות ציד, שאז הוא היה נוהג להתגנב לבתיהן בלילות. נשות הציידים נענו לו, גם משום שלא העזו להתנגד לו. לאחר שנודע יום אחד לציידים כי ג'ירוקופאי היה עם נשותיהם, הם צדו אותו ללא רחמים. לפי האגדה, חניתותיהם שרקו באוויר ופגעו בו, וכתוצאה מכך הוא רץ בצרחות אל הנהר ונעלם בו. הציידים יצאו לחפש את גופתו, תרו אחריה בכל מקום, אך הוא לא הותיר אחריו עקבות. לבסוף, הם מצאו יצור מוזר וארוך חרטום שרבץ לו בשמש, ועל גבו איתרו פצעים שנגרמו מחניתות. הם הסכימו ביניהם כי זה חייב להיות ג'ירוקופאי, שהפך לתנין. עד עצם היום הזה שוכן ג'ירוקופאי בנהר, ולסתו הארוכה מוכנה תמיד לנקום את נקמתו ולהשיב מלחמה שערה באנשים שפגעו בו. הוא אף מחפש, לטענת האבוריג'ינים, את נשותיהם, משום שעל תשוקתו העזה לנשים הוא לא ויתר. מאז הוא ממתין לאדם, ורק אברי החוש שלו - עיניים, אוזניים ואף - מעידים על נוכחותו מעל המים, כאילו התנין נשאר להמתין ללא מורא לציידים העלולים לחדש את המרדף אחריו.
אגדת ראשית האיידס מזימבבואה
אנג'לין אין-דלו-בו מזימבבואה מספרת אגדה מצמררת, שלטענתה מסבירה כיצד החלה מגיפת האיידס (HIV) להתפשט בעולם: "האגדה מספרת על שני קופים צעירים שביקשו מאביהם לרדת ולשחק בנהר. האב הזהירם מפני חיות הטרף הרבות השורצות בנהר, אך הם התעלמו מאזהרותיו וירדו לשחק במים. זוג עיניים 'מרושעות' של תנין עקב אחר מעשיהם, התקרב אליהם בשקט, וזנבו הענק נע בעדינות במים השקטים. הקופים לא חשו בסכנה, והתנין בלע את שניהם בבת אחת.
אנג'לין, שחיה עם איידס, משווה את התנין השטני לאיידס, שתפקידו לבלוע ולחסל כל יצור חי המתקרב למים. לצערנו, תנינים תוקפים לעיתים קרובות את מי שמתקרב לגדות נהרות, וגם מטיילים ישראלים נפלו קורבן. אחד התיעודים המצמררים ביותר של טריפת תנינים התרחש במלחמת העולם השנייה בביצות המנגרובים במיאנאמר (בורמה לשעבר): כאלף חיילים יפנים, שהובסו על ידי הצבא הבריטי, נמלטו ישירות ללסתותיהם של תניני ענק שטרפו אותם. רק כ-20 מהם שרדו".
יחס אפריקאי: הערצה וחשיבות כמזון דל-כולסטרול
קבוצות אנושיות רבות באפריקה, בעיקר מדרום למדבר סהרה, רואות בתנינים יצורים מיוחדים. בגדות נהר וולטה במערב אפריקה האמינו שנשמות המתים מתגלגלות לתנינים, ולכן התנינים החיים בנהרות ליד הכפרים הם המתים שמגנים על קרוביהם. קבוצות אלו נהגו לשלוח נערים עם מנחות מזון לתנינים "האנושיים". אנשי ממלכת בוגנדה (באוגנדה) הקדישו אי שלם בימת ויקטוריה לתנינים, ובנו עליו מקדש שבו כהן התקשר, כביכול, עם נשמת התנין ודיבר בשמו למאמינים. הם אף האכילו את התנינים בגופות חיילי אויב. קבוצות אחרות נהגו להוביל חשודים בפשעים למקווי מים שורצי תנינים ולהכריחם לחצות אותם. אם נטרפו, הדבר נחשב להוכחה לאשמתם. גם בדרום-מזרח אסיה סגדו לתנינים. באיי הפיליפינים ראו בהם אלים ואסרו להרוג אותם.
נסיכי קופאנג באינדונזיה הקריבו להם ילדות במאה ה-19, כי ראו בתנין את אבי השושלת והילדות נועדו להיות נשות אבותיהם. באזור נהר ספיק בפפואה-גינאה החדשה מאמינים עד היום שהתנין ברא את העולם לאחר שהזדווג עם סדק באדמה, ממנו בקעו חיות ועצים. לסתו העליונה הפכה לשמיים והתחתונה לאדמה. לפי המיתוס המקומי, התנינים הקימו את הכפרים, לאחר שנדדו ממקום למקום. הם מאמינים שהתנינים בולעים ילדים ומקיאים אותם כבוגרים, ולכן טקסי בגרות מלווים בדקירות וצלקות המסמלות את נשיכות שיני התנין. זהו סוג של "צילוק יופי" שקדם לקעקוע המודרני. בני המקום הסכימו לאכול בשר תנינים רק אם לא ייחסו להם כוחות אלוהיים.
בני אדם רבים ברחבי העולם אוכלים תנינים וצדים אותם ללא רחמים, ובמקומות מסוימים אף הכחידו אותם. בני האלמולו, החיים ליד אגם טורקנה בצפון קניה, ידועים בשיטות ציד ייחודיות של תנינים והיפופוטמים. הם משתמשים בקרני ראם בייסה ככלי נשק קטלני, ודייגים מקומיים יכולים להדגים את שיטות הציד תמורת תשלום. בני הנג'יימס, שחיים באיים באגם ברינגו בקניה, צדים תנינים באמצעות חיקוי קולות מצוקה של צאצאים. שיטות אלו מעידות על התפתחות אנושית באגמי הבקע האפריקני. כיום נעשים מאמצים להשיב את התנינים לטבע באגם ברינגו ובמקומות אחרים באפריקה.
אגדות ישראליות
אגדה ישראלית מספרת על שני אחים ששלטו בקיסריה. לאחר ריב על המלוכה, אחד מהם הביא תנינים לנחל הזרקא כדי להרוג את אחיו, שנטרף על ידיהם. אגדה אחרת מספרת על נזיר ופלאח ערבי שהתווכחו על מחיר פגר תנין בחיפה במאה ה-19. אדונים אנגלים שחלפו במקום רכשו את התנין וביציו והביאו אותם למוזיאון באנגליה. התנין הזה היה אחד האחרונים שניצודו בביצות כבארה, לפני ייבוש האדמות על ידי פקידי הברון רוטשילד. ייבוש זה הביא להיכחדות תת-מין ייחודי של תנין היאור בישראל.
בנחל הזרקא משתלבות אגדות ומציאות. ייתכן שתנינים הובאו לנחל בתקופה הרומית לצורך שעשוע הקהל בתיאטראות קיסריה. זואולוגים רואים בנחל שריד לעולם טרופי עשיר ששרד באזור לפני כ-2 מיליון שנה, עם דוגמאות בוטניות כמו שפמנונים, נימפיאות ונופר צהוב.
סיכומים פולקלוריסטיים ומסחריים
שיני תנינים משמשות לקישוט בתרבויות רבות. בדרום אפריקה השתמשו בתנינים ליצירת נרות שמן. האבוריג'ינים, האינדיאנים, הסינים וקבוצות אסייתיות אחרות השתמשו בקשקשים ובאיברים פנימיים של תנינים לצרכים רפואיים. הסינים הפיקו בשמים מבלוטות התנין, ובאינדונזיה ובפיליפינים הכינו שיקויי כישוף. מסעדת "הויפו" בסין מגישה מנות תנין, למרות שהתנין המוגש שם נמצא בסכנת הכחדה. בישראל ישנם מגדלים המנסים לגדל תנינים ואליגטורים לצורכי תיירות, בשר ועור.
*נדב לוי, זואולוג, צפר בעברו, אתיקן שהדריך במשך שנים טיולי ספארי זואואנתרופולוגיים באפריקה ובישראל. במרץ 2002 (הוצאה שנייה, יולי 2005) נמנה על שני מחברי הספר "אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת חיפה וספרית פועלים. המחבר הראשון של הספר, הפרופ' אמריטוס זאב לוי לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, הלך לעולמו ב-16 למרץ 2010.
