יום שישי השחור של חיל האוויר 
 
השכם בבוקר יום שישי ה- 6 באוגוסט 1953 יצאו כמה מטוסי מוסקיטו לאימוני הפצצה ולטיסת אימונים מעל הים התיכון. עם אור ראשון, נעלם מטוס מספר 2113 של סגן אוריאל אשל הטייס וסגן עודד שתיל,  הנווט.  שני מטוסי מוסקיטו נשלחו לחפש אחר המטוס שנעלם. במהלך החיפושים התרסק מטוס מספר 2112 של סגן אליעזר רייזנר הטייס וסגן יהודה כץ הנווט. היה זה יום שישי השחור של חיל האוויר. הסיבה להתרסקות מטוס החיפושים לא נודעה עד היום. לאחר אירוע ההתרסקות משתה ספינת חיל הים כמה חלקי מטוס שצפו במפרץ חיפה. חיפושים נוספים שנערכו לא העלו דבר וארבעת אנשי הצוות הוכרזו כנעדרים. 
                   
       
סגן יהודה כץ ז"ל              סגן אליעזר רייזנר ז"ל
 
 אליעזר רייזנר ויהודה כץ ליד מטוסם (מאלבומה של משפחת רייזנר)
 

גילוי מטוס המוסקיטו של רייזנר וכץ, שאבד בים 
בשנת 1984 קיבל לידיו רס"ן מאיר ברעם ממפקד יחידת אית"ן (היחידה לאיתור נעדרים) של חיל האויר את תיקי המטוסים שאבדו בים. אדם קוצר, לוחם שייטת לשעבר שעסק בדיג תת-ימי, סיפר למאיר על מספר אתרים שבהם הבחין בשרידי מטוסים על קרקעית הים. באזור ראש הכרמל, מערבית לתל שקמונה איתר אדם שני מנועים גדולים בעומק של כ 30 מטר. קוצר לא יחס חשיבות לגרוטאות הברזל, ופרט לעובדה שמתחת למנוע הדרומי שכן לו לבטח דקר אלכסנדרוני (המכונה חפש בפי הדייגים ולוקוס בפי אחרים) במשקל של שני קילוגרמים, לא טרח לעמוד על קנקנם ולא סימנם באמצעות מצוף, או חיתוכי חוף. אדם הוא איש ים ותיק ואת רוב עבודות הבנייה, ההתקנה והתחזוקה של ספינתו ביצע בעצמו. במהלך חייו שיפץ  מנועי ספינות רבים, והוא קבע נחרצות: "אלה הם מנועים של מטוס ולא של כלי שיט. עיניו של מאיר אורו. הוא הכיר היטב את התיקים של הנעדרים של חיל אוויר ואירועי ההתרסקות, ותחילה סבר כי מדובר במטוסם של אוריאל אשל ועודד שתיל. בשנת 1984, הוא שכנע את אדם וחבריו להתגייס למבצע חיפושים שמטרתו לאתר מחדש את מנועי המטוס. 
 
הצוות שגויס למילואים למטרות מבצע החיפושים: מאיר (איש הקישור ליחידת אית"ן של חיל האוויר), אדם קוצר, אהוד גלילי (ארכיאולוג ימי באוניברסיטת חיפה) ויגאל שץ (צולל לשעבר בחיל הים ומנהל מעגן הדיג קישון בעת מבצע החיפושים). ספינתו של אדם גויסה גם היא לצורך המבצע, ציוד הצלילה הושאל מהמרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, וצה"ל העמיד מכשיר קשר נייד וחבית סולר לרשות הפרויקט. לאחר כעשרה ימי צלילות סקר בתנאי ים קשים, זרמים וריאות לקויה לא אותרו שרידי המטוס. המנועים אותרו כמה שנים מאוחר יותר. בצלילות שביצענו במקום, בשנות התשעים, ואז צולמו המנועים על קרקעית הים. לידם התגלה ריכוז של חפצים שונים וביניהם:  מצברים, פילטרים גדולים של שמן, שני תותחים 20 מילימטרים, שלושה מקלעים 0.3 מילימטרים, חלקי אלומיניום, צינורות וכבלים. המנועים והחפצים זוהו בוודאות כחלקי מטוס. אדם צדק, אכן מדובר במטוס שהתרסק בים. 
 

צמד מנועי המטוס כפי שהתגלו על קרקעית הים (צילום: אהוד גלילי)
 

אדם קוצר ואחד מתותחי המטוס (צילום: אהוד גלילי)
 
באחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל בשנות התשעים משינו מהים תותח 20 מילימטרים של המטוס, שלושה מקלעים ומצבר. מיד כשהוצאנו את המצבר מהמים, ניקינו את הקטבים העשויים עופרת ועל אחד מהם הייתה טבועה חותמת הבדיקה האחרונה משנת 1953. בדיקת החלקים על ידי אנשי חיל האוויר העלתה, כי מדובר בשרידי מטוס מסוג מוסקיטו. 
 

אחד ממצברי המטוס (צילום: יוסף גלילי)
 

מעגן הדיג קישון -מאיר ברעם, אדם קוצר ויוסקה גלילי מנקים אחד התותחים של מטוס המוסקיטו  (צילום אהוד גלילי 1998)
 
התאריך הטבוע על המצבר התאים לאירוע התרסקות של מטוסי המוסקיטו. כשהעלנו את התותח מהספינה לרציף הדייגים במעגן הדיג קישון, התקבצו סביבנו כמה דייגים ואז, בלי שתכננו זאת, החלה הצפירה לציון יום הזיכרון. בעבורנו היה זה אירוע סמלי ומעמד מרגש. עמדנו דום עם חליפות הצלילה, ליד התותח המכוסה בצמידה ימית, וחשבנו, שזהו נשקם של החללים שנמשה לפני שעה קלה מהים לאחר עשרות שנים. אפילו הדייגים הערבים במעגן הקישון כיבדו את המעמד ועמדו מלכת בעת הצפירה. 
 

 
הצלבת עדויותיהם של אנשים, שלקחו חלק בחיפושים בשנות החמישים ושל אזרחים מקריית אליהו שהבחינו בהתרסקות המטוס, תאמה את מקום גילוי השברים ורמזה שמדובר במטוסם של רייזנר ושל כץ. אתר ההתרסקות סומן במצוף קטן, חיל הים לקח חיתוכי רדאר והממצאים הועברו לחיל האוויר. חלפו כמה שנים, את המצוף הקטן סחפו גלי הים, מיקום האתר שסימן הרדאר נשכח בנבכי הניירת של חיל הים, וחלקי המטוס שנמשו מהים אופסנו אי שם במחסנים ובמוזיאון חיל האוויר. 
 
כל אותן שנים מאיר התרוצץ ללא ליאות וניסה לשכנע גורמים שונים בצבא, כי יש טעם להמשיך בחיפושים באתר, מאחר שהזיהוי הוא ודאי. בבית הקברות של קיבוץ מזרע עומדת מצבת זיכרון לזכר אשל ושתיל, שעליה נכתב: "אבדו בים". מאיר הכיר את המצבה עוד בילדותו, כשהיה מחצצר בטקסי זיכרון ועניין המצבה ללא קבר לא נתן לו מנוח. במהלך השנים התבצעו כמה מבצעי חיפושים של נעדרי חיל האוויר בים. הושקעו בהם אמצעים רבים אך לא נתגלה דבר. בשנות השמונים ביצעה היחידה לתפקידים מיוחדים של חיל הים (הילת"ם) סריקות באמצעים שונים, וכן נערכו סקרים סונאריים וסקרים באמצעות מכשיר טלוויזיה רובוטי בשלט רחוק, אך לשווא. למרות זאת, הצליח מאיר לשכנע גורמים בצבא, כי ראוי להשקיע אמצעים ולחפש באתר התרסקות המוסקיטו בראש הכרמל, לאור הממצאים שהתגלו במקום וזיהוי סוג המטוס. 
 
הארכיאולוגים נכנסים לתמונה
בשנות התשעים נערכו באתר התרסקות המוסקיטו כמה צלילות סקר במסגרת רשות העתיקות ונמצאו כמה פריטים מתא הטייס, כולל לוח מכוונים ומצפן גיירו.  בעקבות הגילויים האחרונים, בחודש ינואר 1997, פנתה סא"ל צילה נוימן, ראש ענף איתור נעדרים בצה"ל לאלוף במילואים אמיר דרורי, מנכ"ל רשות העתיקות, בבקשה לשיתוף פעולה באיתור נעדרי חיל האוויר בים. בעקבות הבקשה, הכינה היחידה לארכיאולוגיה ימית בחודש פברואר 1997 חוות דעת מפורטת על ההיערכות הראויה ודרכי הטיפול המומלצות לאיתור ארוך-טווח של נעדרי חיל האוויר בים (פק"ל כללי), כמו גם הצעה ספציפית ראשונית לאיתור נעדרי המוסקיטו בראש הכרמל. ההצעה כללה: ניתוח והערכת המצב על-פי השרידים שהתגלו עד כה בים, הערכת הסיכויים לגלות את שרידי גופות אנשי הצוות, שיטת העבודה, תשומות ולוח זמנים לביצוע החיפושים. הערכנו שהצעה זו תביא לתוצאות הטובות ביותר ולמצוי אפשרויות החיפוש.  בחודש אוגוסט 1997 נערך תכנון מפורט של פרויקט החיפושים, ובחודש אוקטובר בשנה זו התקבל אישור מראש אכ"א להתחיל בחיפושים. 
 
כארכיאולוגים ימיים צברנו ניסיון רב באיתור שרידים  עתיקים בים. מבנים עתיקים, ספינות טרופות וחפצים שאבדו בים עוברים תהליכי בלייה והרס, מתפרקים, מתכסים בשכבת צמידה ימית ומשנים את צורתם. לכן דרושה עין מיומנת על מנת לזהותם לאחר שנים רבות על קרקעית הים. התחלנו את פרויקט החיפושים, תוך ידיעה שהסיכוי לגלות את שרידי הגופות לאחר זמן כה רב אינו גדול. בימים כתיקונם עיסוקנו בארכיאולוגיה ובחשיפת שרידי תרבויות קדומות, אך בפרויקט חיפוש הנעדרים ראינו אתגר מיוחד. הובהר לנו, שאם יש סיכוי כלשהו לגלות את עצמות אנשי הצוות ולהביאם לקבורה, הרי אנו הגוף בעל הכישורים והאמצעים לעשות זאת. ביצענו את העבודה בתחושה של שליחות, מתוך הבנה שאנו חייבים זאת לטייסים הנעדרים ולמשפחות. 
 
הסקר והמיפוי
 
בהכירנו את אופי השטח ואת שרידי המטוס, ידענו שעל מנת לאתר שרידי נעדרים ו/או חפצים אישיים באתר, יש לבצע במקום סקר שיטתי ולהתייחס לאזור ההתרסקות כאל אתר ארכיאולוגי. אתר ההתרסקות, שבו התגלו שרידי המטוס, נמצא מערבית למכון לחקר ימים ואגמים במבואות חיפה, אזור המכונה ראש כרמל. האתר מרוחק כ- 3,000 מטרים מחוף שקמונה ונמצא בעומק של 29-30 מטרים מתחת לפני הים. קרקעית הים באזור זה היא משטח סלע שטוח עם כיסי חול קטנים ובו קיים מגוון עשיר של אצות ושל בעלי חיים ימיים. על משטח זה קיים מסלע ספוגי ומחורר שיצרו אורגניזמים ימיים. המסלע הביוגני יוצר פני שטח מחוספסים עם הבדלי תבליט של עד 50 סטנימטרים. שרידי המטוס מפוזרים על שטח שאורכו כ- 300 מטרים ושרוחבו כ- 180 מטרים. הריכוז העיקרי של השרידים נמצא בקרבת מנועי המטוס וגודלו כ- 50X80 מטרים. מדחפי המטוס נמצאים במרחק של כ- 200 מטרים מהמנועים לכיוון דרום מזרח. 
 

מיקום אתר ההתרסקות של מטוס המוסקיטו (מעובד מגוגל ארץ)
 
בשלב א' ביצענו סריקות ואיתור מחדש של שרידי המטוס, שצולמו בשנות השמונים והתשעים. לאחר מספר צלילות סקר, ביצענו הערכה של היקף השרידים ושל פיזורם. את אזור החיפושים (מלבן בשטח 100X50 מטרים) תחמנו ברשת חבלים עם סימון מטרי, שבמרכזה שני המנועים. במשך כמה חודשים ביצעו זוגות צוללים חיפושים באמצעות מגלה מתכות לאורך חבל סריקה נייד, שהונח לרוחב מלבן החיפושים. הצוללים סימנו בתגיות כל חפץ שנתגלה. מיקום הממצאים (קו אורך ורוחב במלבן החיפושים) נרשם על לוח פלסטיק לצורך המיפוי. הממצאים (שרובם הושאר על קרקעית הים) צולמו והוכנה מפה של פיזור שרידי המטוס. במהלך החיפושים נמצאו חלקים רבים של המטוס, כולל כאלו שמקורם בתא הטייסים. לוח המכוונים היה כנראה הדבר האחרון, שהטייס ראה לפני שמטוסו פגע במים. החלטנו לחפור ולפנות את כיסי החול באזור שבו התגלו פריטים מתא הטייסים. החפירה התבצעה באמצעות משאבת מים, שהוצבה על ספינה, ומתקן שאיבה (דרדג'ר) הפועל על זרם מים, שהוצב על קרקעית הים. פרט לשברי אלומיניום, לכבלים, לברגים ולחלקים שונים אחרים, לא נתגלו בחפירה שרידים נוספים מתא הטייסים. את הממצאים השווינו למכלולים המתוארים בספר המטוס, שהועבר אלינו מארכיון חיל האוויר. בעזרת הוגו מרום, שהיה מפקד טייסת 109 בעת אובדן המטוסים, זוהו בוודאות השרידים כשייכים למטוס החיפושים של רייזנר ושל כץ. 
 

לוח המכוונים של המטוס (צילום: יוסף גלילי)
 
לאחר שסיימנו לערוך בדיקות שתי וערב במלבן החיפושים, החלטנו להגדיל את שטח הסריקות בכיוון צפון וצפון מזרח (כיוון הפיזור הצפוי של חפצים, בגלל זרמי הים והסערות הדומיננטיות הבאות מכיוון דרום מערב). באחת מהצלילות התגלתה במרחק כ- 50 מטרים צפונית למנועים לוחית בקליט עם כתובת באנגלית: Parachute. היה זה חלק מאחד המצנחים. סריקות שנערכו במקום העלו, כי מדובר בממצא בודד, ומאחר שלוח הבקליט הוא קל, הנחנו שהזרמים סחפו אותו ושהסיכוי למצוא לידו את המצנח הוא קטן ביותר. 
 
התפנית בחיפושים
יום רביעי 14.10.1998, אמור היה להיות יום העבודה האחרון בפרויקט המוסקיטו. לאחר שסיימנו  לסרוק בשיטתיות את אזור ההתרסקות ולמפות את שרידי המטוס, הוחלט לבדוק שטח נוסף בשוליו הצפוניים של אזור החיפושים. בסוף היום התבקשו הצוללים שירדו לצלילה האחרונה להקדיש את מחצית זמן התחתית שעמד לרשותם לסריקה ולאחר מכן לאסוף את סלי הציוד שנותרו במים, לשחרר את מצוף הסימון של האתר ולוודא את שחרור עוגן הספינה מהקרקעית לקראת ההפלגה לנמל ("לחסל" בעגה המקצועית). דני מוסקוביץ היה הצולל האחרון שנותר במים. השמש החלה להנמיך במערב, וכולם הביטו חסרי סבלנות בבקבוק הפלסטיק הצף, המחובר בחבל דק לקרקעית הים, והמתינו לסימן המוסכם: שקיעת המצוף מתחת לפני המים, איתות הצולל לצוות הספינה, המבשר את עלייתו הצפויה. דני נמנה עם הצוללים שצריכת האוויר שלהם קטנה במיוחד הוא יוצא כמעט אחרון מהמים, למגינת לבם של חסרי הסבלנות, שממתינים לו על הספינה. "דני עולה", קרא מישהו וכולנו הבטנו במקבץ בועות האוויר, המסמן את מיקומו כאשר התקרב אל חבל הדה-קומפרסיה הנמצא בירכתי הספינה. "מדוע לא שחררת את המצוף ואת העוגן", צעקנו לו, לאחר שראשו הופיע על פני המים. דני לא השיב, מסר לנו את חגורת המשקולות ועלה בצעדים איטיים על הסולם, כשכולו נוטף מים. הוא ניצב על השלב העליון של הסולם, הסיר את המסכה מפניו ושאל כשחיוך רחב ומסתורי נסוך על פניו: "מדוע כולכם נראים עצובים?". ידענו שמשהו השתבש. על אף שאין זה אופייני לדני, ציפינו לשמוע ממנו הסברים שונים בנוסח: " לא מצאתי את המצוף", "לא הצלחתי לשחרר את העוגן" , "נגמר לי האוויר לפני שהגעתי לעוגן", וכו'. דני, שהיה משועשע מסקרנותנו, הסיר את מכלי הצלילה באיטיות, ניגש אלינו ושאל: "מה הייתם רוצים למצוא יותר מכול?" הבטנו בו בשאננות ובחוסר אמון מהולים בשמץ של כעס, שכן לא יאה להתבדח במצבים כאלו ולטעת תקוות שווא בחברים.  בתנועות מדודות פתח את רוכסן מאזן הציפה ושלף גוש קטן וחסר צורה. במבט מקרוב הבחננו בשיירי חבלים, שאליהם מחוברות פיסות בד בלוי. "מצנח", צעקנו כאיש אחד. אך מיד התעשתנו, כשנזכרנו שקרקעית הים זרועה במאות מצנחים של פצצות תאורה, שבהם אנו נתקלים לעתים קרובות בעת הצלילות. "אבל זה לא הכול" אמר דני בחיוך, כשהוא מדגיש כל מילה, "יש גם אבזם מתכת". "אתה בטוח", צעקנו. "אני בטוח", אמר דני.  הבנו שאין זה מצנח של פצצת תאורה. הדחף המיידי היה להתארגן לצלילה ולזנק למים, אולם כולנו היינו לאחר שתי צלילות עומק והשמש עמדה לשקוע. האווירה הרגועה, שאפיינה את היום האחרון של הפרויקט, נמוגה, ואת מקומה תפסה תקווה חדשה ועליצות תזזיתית. מאיר היה עסוק בענייני גיוס תקציבים ושכנוע קצינים במטכ"ל שיש להמשיך בחיפושים. הוא לא היה איתנו על הספינה באותו יום ותהינו, אם לספר לו מיד על הגילוי, או להמתין ליום המחרת. 
 
במהלך החיפושים, מאיר גילה אופטימיות חסרת פשרות, שלעתים נראתה לנו מנותקת מהמציאות. כאנשי ים ותיקים ומעשיים ידענו, שמקור האופטימיות שלו נובע מאופיו של איש זה, שלעולם אינו מתייאש, אינו מתלונן וכששואלים אותו "מה נשמע?", הוא עונה תמיד: "לא טוב, אלא מצוין, לא יכול להיות יותר טוב". 
 
ההמתנה ליום המחרת הייתה מתישה ומרגשת, ומחשבות חלפו במוחנו. האמנם מצאנו את מצנחו של אחד מאנשי צוות המטוס בצלילה האחרונה, ביום האחרון של החיפושים? היש סיכוי לגלות חפצים אישיים של איש הצוות? האם המצנח היה מחובר לאיש הצוות בעת ההתרסקות? הייתכן שיש סיכוי למצוא…   המחשבה הפרועה ביותר חלפה במוחנו: הייתכן שנמצא את עצמות איש הצוות שחגר את המצנח? מחשבה זו לא העזנו אפילו להעלות על דל שפתנו. היה זה מעבר לציפיותינו. 
 
כארכיאולוגים גילינו על קרקעית הים שרידי כפרים פרהיסטוריים מוצפים, משינו קרוב למאה שלדי אדם בני 7000- 9,000 שנה, חפרנו בארות מים מהעתיקות בעולם, גילינו את העדויות הקדומות בעולם להפקת שמן זית, מצאנו מטמונים של מטבעות זהב וכסף, אוצרות אמנות, פסלונים רומיים ותכשיטים הלניסטיים.
 
סייענו באיתורם של לוחמי השייטת העשירית האיטלקית מהצוללת שירה, שטובעה במפרץ חיפה, במלחמת העולם השנייה, בחילוצם והבאתם לקבורה, אך הפעם זה היה שונה. פיסות הבד המתפוררות דיברו אלינו וריגשה אותנו יותר מכל הממצאים הקודמים שגילינו בים. איש מאיתנו אינו דתי וכאנשי ים, אנו סבורים, שהים הוא מקום קבורה מכובד ביותר. באחדים מאתנו אף מקננת בסתר לבם התקווה להיקבר יום אחד בים. עם זאת, ללא כל הסבר הגיוני, מעולם לא שאפנו לגלות משהו על קרקעית הים כמו את עצמות צוות המטוס, ולו רק פיסת עצם קטנה, כדי שיהיה אפשר להביא את הטייסים לקבורה. הדבר הפך אתגר ומבחן יכולת.
 
ביום שלאחר גילוי המצנח ביצענו במקום סריקה באמצעות מגלה מתכות, צילמנו ושרטטנו את המצנח ומשינו כמה אבזמים מברונזה, ידית פתיחה של המצנח ודגימות נוספות מהחבלים ובד המשי. בשלב זה, היה ברור לנו כי מצאנו את מצנחו של אחד מאנשי צוות המטוס. קיווינו למצוא ליד המצנח חפצים אישיים, שבאמצעותם יהיה אפשר לדעת בוודאות, שאיש הצוות היה חגור למצנח בעת ההתרסקות. בשיחות, שקיימנו עם אנשי הטייסת של מטוסי המוסקיטו, נאמר לנו, שהטייס נהג לשבת כשהוא חגור במצנח, ואילו הנווט לא היה חגור. האם מצאנו את מצנחו של הטייס או את מצנח הנווט? אם אכן מדובר במצנחו של הטייס, קיים סיכוי טוב שנמצא חפצים אישיים ואולי אף שרידי אדם ליד המצנח. 
 

המצנח על קרקעית הים (צילום: אהוד גלילי)
 

מצנח פרוש על הקרקע לאחר שנמשה מהים ולידו האבזם המרכזי (צילום: יוסף גלילי)
 
באותו יום חגגה משפחת ברעם את נישואי בנם. צוות החיפושים הגיע בערב לגן האירועים ובקבלת הפנים מסרנו מתנה למאיר: קופסת קרטון קטנה בגודל כף יד, ארוזה בסרט. בנוכחות האורחים הסקרנים, מאיר פתח את הקופסה ושלף פיסת בד משי מרופטת, חוטים מתפוררים ואבזם ברונזה חלוד. היה רגע של מבוכה, שלאחריו נדהמו הנוכחים כשמאיר פרץ בצעקות גיל וחיבק אותנו. "זוהי המתנה היפה ביותר שיכולתי לקוות לה", אמר מאיר, וכל הנוכחים הבינו, שמצאנו את המצנח של אחד מאנשי הצוות. 
 
לאחר כמה ימים של חפירה ושל סריקות באמצעות מגלה המתכות, צללתי עם חיים סלעי באתר והשלמנו את הבדיקה באזור בו התגלה המצנח. במרחק של כ- 2 מטרים מהמצנח, מגלה המתכות החל לצפצף. חפרנו בהתלהבות בחול, באמצעות תנועות ידיים, ולפתע הרים חיים אקדח, שבמבט ראשון נראה כגוש אבן מכוסה בצמידת ים. ליד האקדח נמצאו אבזמים של חגורת אקדח ושל חגורת דגמ"ח, כן התגלו משקפי טייס. מאיר, שהמתין לצוללים, לא האמין למראה עיניו. בדרך כלל כאשר אנו עולים אל פני המים, אנו מרימים יד כדי לבשר על בואנו, וכדי שכלי שיט חולפים יבחינו בנו, אולם הפעם, ידי הגיחה מהמים כשהיא אוחזת באקדח. 
 

גילוי האקדח (צילום: אהוד גלילי)
 

הטייסים רייזנר וכץ ליד מטוסם, ופריטי הציוד שהתגלו ליד המצנח (צילום: מאלבום משפחת רייזנר) 
 
ההתרגשות הייתה רבה. נראה כי למצנח היה חגור איש צוות בעת ההתרסקות. איתור החפצים האישיים ליד המצנח הביא לתפנית בהערכות הסיכויים לגילוי שרידי גופה. נראה כי המצנח שמצאנו הוא מצנחו של הטייס והאקדח היה אקדחו האישי. במהלך הימים הבאים, שאבנו באמצעות הדרדג'ר את החול שהיה בסביבת המצנח. את החול אספנו בשקים והעברנו אותם לספינה, ולאחר מכן לסינון ובדיקה, במטרה לאתר שרידי עצמות.
 

קבורה בטקס צבאי
סינון החול נעשה בשיטות ארכיאולוגיות: במגשי עץ הונחה כמות קטנה של חול, בכל פעם הועברה כמות קטנה לאחד מצדי המגש, תוך מיון הרכיבים ואיסוף פריטים חשובים בפינצטה. בעת סינון החול התגלו כמה גושים בגודל מספר סנטימטרים האחד, שזוהו כעצמות שהועברו למכון לרפואה באוניברסיטת תל אביב וזוהו בוודאות כעצמות אדם. הסיכוי שעצמות אדם יגיעו באקראי לעומק 30 מטרים ולמרחק של כמה קילומטרים מהחוף, אינו סביר. לפיכך, ומאחר שהעצמות נמצאו ליד המצנח, נקבע כי הן שרידי צוות המטוס, והרבנות הצבאית אשרה להביאן לקבורה. בטקס צבאי שהתקיים, בשנת 2001 בבית העלמין הצבאי, בקריית שאול, 48 שנים לאחר נפילת הצוות, נכחו קרובי המשפחה; מפקד חיל האוויר האלוף דן חלוץ; ראש אגף כוח אדם בחיל האוויר; ראש מחלקת הנפגעים בצה"ל; והצוללים שהשתתפו במבצע החיפושים. מטס הצדעה של שלושה מטוסי אף 16  (במקום ארבעה) חלק כבוד אחרון לצוות המוסקיטו.  
 
בטקס צבאי נוסף וצנוע, שהתקיים בפברואר 2002, בלשכת הרמטכ"ל שאול מופז ובנוכחותו, העניק ראש אגף כוח האדם בצה"ל, תעודות הוקרה לצוות רשות העתיקות, שאיתר את נעדרי המטוס, ושאיפשר את הבאתם לקבורה. 
 

תעודות הוקרה שהוענקו לצוללי רשות העתיקות שגילו את שרידי צוות המטוס (צילום: יוסף גלילי)
 
אנדרטה תת-ימית 
 
בשנת 2020, התקשר אליי יובל רייזנר, דור שלישי למשפחת הטייס אליעזר רייזנר.  הוא ביקש צילומים מאתר ההתרסקות של המוסקיטו לצורך הכנת מצגת ליום הזיכרון לחללי צה"ל. סיפרתי ליובל על תכניתי להציב אנדרטה תת-ימית באתר ההתרסקות, כדי שצוללים יפקדו אותו ויחלקו כבוד לצוות מטוס המוסקיטו. 
 
במהלך השנה גויסו חברים שסייעו בהתנדבות להכין בסיס כבד מבטון ושלט מפלדת אל-חלד, שעליו חרותים שמות הנופלים ותאריך ההתרסקות. ספינת הדיג "חיפה"  נשאה את הצוללים ואת לוח הבטון, וספינת המפרש "קאראקאיה" נשאה את משפחות צוות המטוס לאתר ההתרסקות. תחילה הוצב לוח הבטון ליד מנועי המטוס, ולאחר מכן חיברנו אליו את לוח הזיכרון, והצבנו זר פרחים שהביאו המשפחות. 
 

יובל רייזנר וצוות הצוללים לפני הצבת האנדרטה, משמאל, ספינת הדיג (צילום: עדנן שחאדה)

 

אופק ואורי לפני צלילה להצבת בסיס האנדרטה ליד מנועי המטוס (צילום: אהוד גלילי)
 

אופק מחבר את לוח המתכת לבסיס האנדרטה (צילום: אהוד גלילי)       
 
תזכורת מוחשית לעשרות השנים, שחלפו מאז התחלנו בחיפושים אחר צוות המטוס, אפשר לראות בשערינו שהלבין ובדגי הזהרון הגדולים (מין פולש מים סוף), שהשתכנו בין מנועי המטוס ותפסו את מקומם של דגי הדקר.
 
טקס זיכרון 
כשאמיר וייצמן וניב וינברגר, הצלמים התת-ימיים מ"אקווה זום", שמעו מאודי את סיפור מטוסי המוסקיטו והצבת האנדרטה שנה קודם לכן, הם תהו, מדוע אף אחד לא יודע על כך. אסור שהסיפור הזה יישכח, הם אמרו, ופנו לידידיהם בטלוויזיה, שהחליטו להכין כתבה לרגל 70 שנה לטייסת 109 ולרגל התקנת האנדרטה התת-ימית. בנוסף הוחלט לסגור מעגל ולהתארגן לאירוע זיכרון בו יניחו נכדי משפחות הנופלים זר זיכרון ליד האנדרטה התת ימית. בטקס זיכרון מרגש בבסיס חיל האוויר, נפגשו משפחות טייסי המוסקיטו שאבדו, עם אנשי צוותי האוויר החדשים וציינו 70 שנה להקמת הטייסת, שהחלה את דרכה עם מטוסי המוסקיטו. אנדרטה צנועה הוקמה בבסיס ובה שלט זיכרון, המנציח את אירועי "יום שישי השחור", שבו אבדו שני המטוסים, ולידו הוצב אחד ממדחפי המוסקיטו שנמשה מהים. אחותו התאומה של הטייס, עודד שתיל, שולה שובל, סיפרה בהתרגשות על היום שבו הודיעו לה על אובדן מטוסו של אחיה.  בן משפחתו של הנווט יהודה כץ סיפר על היות יהודה פעיל באצ"ל, ועל מעצרו ביפו בידי הבריטים, ועל גזר דין המוות שציפה לו. המשפחה זייפה את תעודת הלידה שלו, כדי שבעת המעצר ייחשב לקטין, וכך ניצלו חייו. הוא נכלא בכלא עכו ומחלון הכלא ראה את השמים וחלם שיום אחד יהיה טייס בחייל האוויר של ישראל. לימים סיפרה האם לבני המשפחה, שהיא הצליחה להציל את יהודה, מהבריטים, אך אבדה אותו באסון המטוס שאבד בים. בני משפחות הציגו פריטים אישיים של הטייסים, כולל כנפי טיס, יומן טיסות וכובע טייסים מעור. 
 

בסיס חיל האוויר, אנדרטה לצוותי המטוסים שאבדו, אחד ממדחפי מטוסם של רייזנר וכץ, שנמשה מהים (צילום: אהוד גלילי)
 

בני משפחות, ליד האנדרטה בבסיס חיל האוויר, מימין - שולה שובל, אחותו התאומה של איש צוות המטוס הנעדר, עודד שתיל  (צילום: אהוד גלילי)
 

דור הנכדים מניח זר 
לאחר הטקס בטייסת, יובל רייזנר ודניאל אשל, הנציגים הצעירים של משפחות צוותי המטוסים, עברו ריענון צלילה לקראת האירוע. בבוקר יום שלישי, 16 בנובמבר 2021, הפלגנו לאתר ההתרסקות של המטוס עם ספינה של מועדון הצלילה פוצקר, ואתנו צוות צילום תת-ימי (אמיר וייצמן, ניב וינברג ופליקס פישר), צוות צוללים (יזק אוגלובלין וציקו כהן) ששימשו כחלוץ לצורך איתור מנועי המטוס וסימונם במצוף, וצוות הנחת הזר (יובל רייזנר, דניאל אשל ואהוד גלילי שליווה אותם). זר הפרחים, שעליו הכתובת לזכר שני צוותי המטוסים, הונח ליד אנדרטת הזיכרון. צוות הצילום הניח את דגל הלאום על מנועי המטוס. צוות הטלוויזיה של ערוץ 11 (המפיק איתמר מאירי והתחקירן שלומי קיים) הכין כתבה למלאת 70 שנה לטייסת העמק. הכתבה שודרה ביומן חדשות הערב בערוץ 11 (קישור לכתבה ביוטיוב תחת הכותרת:
צוללים בעקבות המטוסים: שרידי תאונת האימונים התגלו בלב ים
https://www.youtube.com › watch › v=KuheJxgoTzw
 

צוות הנחת הזר לפני הצלילה (צילום: יזק אוגלובלין)

הנחת הזר על האנדרטה (צילום: אהוד גלילי)

צוות הצילום מניח את דגל הלאום על מנועי המטוס (צילום: אהוד גלילי)
 

הצוללים שהשתתפו בטקס 
 
 

תודות למשתתפים ולתורמים 
 
צוללים: דני מוסקוביץ, חיים סלעי, אהוד גלילי, אדם קוצר, יגאל שץ, מאיר ברעם, אלכס יעקובוביץ', יעקב שרביט, עוז גופמן, אופק גלילי, אורי טסל, יזק אוגלובלין, יובל רייזנר, דניאל אשל, ניהול פרויקט החיפושים מטעם רשות העתיקות: אהוד גלילי, תיאום עם חיל האוויר וליווי תיקי הטייסים הנעדרים: מאיר ברעם, משפחות אנשי הצוות: משפחת רייזנר (אלי רייזנר, מירה יפעת, יובל רייזנר), משפחת כץ (איל אדר, אודי צוקרמן), משפחת שתיל (הראל שתיל-שובל, שולה שובל) משפחת אשל (דניאל אשל), מוסדות וארגונים: אוניברסיטת חיפה (המרכז ללימודי ים), משרד הביטחון אכ"א נפגעים, מבק"א והיחידה לאיתור נעדרים - חיל האוויר, יחידות ילת"ם ותמנון - חיל הים, רשות העתיקות (היחידה לארכיאולוגיה ימית), מפקדי טייסת 109 של מטוסי המוסקיטו: הוגו מרום, ודני שפירא שסייעו בזיהוי חלקי המטוס ושחזור האירועים, האורד רוזנשטיין  מפנטסיי, שתרם את ציוד הצילום, תורמי שלט ההנצחה: דויד דמסקי ויניב דמסקי - מפעל שרפמן מתכות, הכנת בסיס הבטון לאנדרטה: אורי מצ'ולסקי, ספינת הדיג חיפה: עדנן שחאדה ואלכס שחאדה, ספינת המפרש קאראקאיה: נדב וירטהיים וריף וירטהיים, ספינת הצוללים: מועדון צלילה פוצקר והסקיפר יוסוף קאסימי, צילומים תת - ימיים: יוסף גלילי ואהוד גלילי, איתמר גרינברג, אמיר וייצמן, ניב וינברג, פליקס פישר (אקווה זום), זיהוי עצמות אנשי הצוות: בית הספר לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, הכנת הכתבות לטלוויזיה הישראלית: רן אדליסט (1997), איתמר  מאירי ושלומי קיים (2021), עריכה לשונית - עמוס שפירא.