בכתב העת "חדשות ארכיאולוגיות" של אגף העתיקות הופיעה ידיעה לקונית בזו הלשון: "בסתיו 1969 נסקר אתר מגדים צפון שגילו דייגים שעסקו בדייג תת-ימי. הם הספיקו להוציא משם ממצאים שונים. צוללי האגודה למחקר תת-ימי מצאו במקום אבן ריחיים, שברי חפצי ברונזה, כמה מטבעות של המלך תלמי ולמעלה ממאה מטבעות ערביים". ידיעה זו, אחת מיני רבות, המתארת במספר שורות ממצאים שהתגלו בים, מהווה דיווח סטנדרטי המתחייב על פי חוק העתיקות. קוראי הידיעה לא שיערו, שמאחורי התיאור היבש מסתתר סיפור המובא כאן לראשונה.
"יעקב דלג קדימה, תפוס מחסה מאחורי הסלע, קדימה הסתער, ישר קו, אתם שם לשכב על הקרקע, לא לזוז, ידיים מאחורי הגב". התמליל לעיל נשמע כאילו לקוח מתרגיל פלוגתי בקורס קצינים, בבה"ד 1, או מפעילות מבצעית של יחידת חי"ר, שנתקלה בפעילות חבלנית עוינת. אבל לא יאומן, היה זה אירוע שהתרחש על כביש החוף לפני 38 שנה, כאשר גילינו את מטענן של שתי ספינות בחוף מגדים, אירוע שיכול היה להיגמר רע.
ומעשה שהיה כך היה.
שנות ה-60: השרידים מכוסים בחול
כנער השתתפתי בסקר תת-ימי בחוף הכרמל, במסגרת האגודה למחקר תת-ימי, שאבי יוסקה היה ממייסדיה. ערכתי צלילת סקר מול מושב מגדים עם פרופסור דנציגר מהטכניון, שחיפש אקשן והצטרף למתנדבים "המשוגעים" מהאגודה. חוש "הציד" לעתיקות, שפיתחתי במהלך השנים, כיוון אותי למחשוף חרסית קטן על קרקעית הים, עליו הייתה מונחת אבן ריחיים גדולה מבזלת, ללא צמדת ים, כאילו יצאה זה עתה מבית היוצר. לידה היה שקע מכוסה בחול ובאבנים קטנות. נפנפתי בידי כדי להסיר את החול שכיסה את השקע, והתחלתי לאסוף בידי עשרות מטבעות מנחושת.
מטבעות מהתקופה הממלוכית צילום: יוסף גלילי
הפרופסור המופתע הביט בי כבקוסם השולף יונים מכובע. בוודאי חלפה בראשו המחשבה, שהיינו כאן יום קודם ושהנחנו את המטבעות בתוך החול כדי להרשימו. כאשר מצאתי גוש קטן של מטבעות ברונזה הבנתי, כי בקרבת מקום נטרפה ספינה, ששרידיה מכוסים בחול ואינם נראים לעין. האפשרות, שעשרות מטבעות "ינדדו" על קרקעית הים וייצמדו זה לזה באקראי, אינה הגיונית. חזרנו לבסיסנו שהיה במוזיאון הימי הלאומי בחיפה ובדקנו את הממצאים. במטמון היו מטבעות ממלוכיים מהמאות ה- 14- 15 לסה"נ וכמה שברי ברונזה שנראו עתיקים יותר. סברנו שבמקום נטרפה ספינה ממלוכית, שהובילה גרוטאות מתכת מתקופות שונות. במשך קרוב ל-20 שנה קיימתי תצפיות על המקום שבו התגלו המטבעות בידיעה, שיום אחד סערה תסיר את החול מן האתר ותחשוף את שרידי הספינה ואת מטענה.
שנות ה-80: להקדים את הדייגים
בוקר אחד, ביום סוער במיוחד, בחורף 1983, השכמתי קום בקיבוץ סאסא, בו התגוררתי, ומיהרתי לכיוון הים. בקיבוץ, שבו הייתה רעייתי רחל במעמד של חברה, כבר איבדו תקווה, שאי פעם אהיה חבר "תקני", המשכים קום והעובד באחד מענפי המשק. למגינת לבם של מרכז המשק ושל סדרן העבודה הוגדרתי כ"אשת חבר", מעמד שהקנה לי חירות וחופש תנועה, שאפשרו לי לקיים משפחה ובו- זמנית להיות נע ונד ולפעול על פי הגחמות הלא צפויות של הים, ללא תלות בלוחות זמנים ובסידורי עבודה מחייבים. הקיבוץ היה בית חם, אוהב ומחבק, אולם הייתה לי תמיד תחושה של אי-שקט, אני נמצא במזרח ומחשבותיי נודדות מערבה אל הים.
באותו יום חורפי הרגשתי, שאני נמצא במרוץ נגד הזמן וכאחוז תזזית ניסיתי להגיע לחוף עם אור ראשון. זאת, כדי לסרוק את קרקעית הים ולהקדים את הדייגים ואת ציידי העתיקות, שהתמחו בחיפוש שרידי ספינות לאחר סערות. הייתי להוט לבדוק את השפעת הסערה על החול, תוך ידיעה שהגלים בוודאי חשפו אזורים חדשים על קרקעית הים ובהם שרידי ספינות טרופות שלא נחשפו מעולם. לפנות בוקר נסעתי בדרך ההררית הפתלתלה, המכוסה בשלג והמובילה ממרומי הגליל העליון מערבה. הגעתי עם אור ראשון לחוף הכרמל. כשאני לבוש בחליפת צלילה, ולידי מיכל צלילה מאובזר ומיכל קלקר ובו מים חמים, נסעתי על החוף החולי לכיוון דרום.
גושים גדולים של מטבעות ושל חפצי פולחן מעוטרים
באותו בוקר הבחנתי בכתם כהה בים ליד חוף מושב מגדים, במקום, שבו 18 שנים קודם לכן התגלה הגוש הקטן של מטבעות הברונזה. חגרתי במהירות את ציוד הצלילה ונכנסתי למים הקרים והעכורים. מי שלא חווה את הכניסה למי הים הקרים בחורף ואת זרימתם האיטית לאורך הגב בתוך חליפת הצלילה, גם לא יודע להעריך את החמימות הנעימה, המתפשטת באזור האגן, כאשר אתה מטיל את מימיך בחליפה תוך כדי צלילה. זאת תוך שכנוע עצמי שאין לך ברירה, שכן לא יעלה על הדעת לפשוט את החליפה במים. כדי להפחית את אפקט החדירה האיטית והמטרידה של מים הקרים לחליפת הצלילה הרטובה נהגנו, בימים קרים במיוחד, לצקת לתוכה לפני הצלילה מים חמים מהקלקר. שחיתי על פני המים עם שנורקל (כדי לחסוך באוויר), כאשר זרם הפריצה הזורם מהחוף אל הים בניצב לחוף, נושא אותי למקום הכתם.
כאשר הגעתי למקום ירדתי אל הקרקעית ותוך כמה דקות נתקלתי באבן הריחיים, שראיתי כ-18 שנה קודם לכן. במרחק כמה מטרים ממנה נחשפה אבן ריחיים נוספת ולידה ריכוז של גושים כהים שנראו כסלעים. כאשר התקרבתי אליהם גיליתי לתדהמתי שלמעשה, הסלעים הם גושים גדולים של מטבעות ברונזה הצמודים זה לזה ומסביבם פזורים אלפי מטבעות.
גוש מטבעות מהתקופה הממלוכית שנמשה מהים צילום: נחום סלפק ומריאנהסלזברגר מוזיאון ישראל
לא האמנתי למראה עיניי, מעולם לא ראיתי כמות כזאת של מטבעות במקום אחד. סביב גושי המטבעות היו פזורים אלפי מטבעות, חפצי ברונזה שונים, ביניהם: חלקי פסלים, כלי בישול, מכתשים ועליים, כנים לנרות שעווה ותכשיטים מעוטרים.
מכתשים ועיליים מברונזה, תקופה ממלוכית צילום: נחום סלפק ומריאנהסלזברגר מוזיאון ישראל
הבנתי שזאת תגלית חשובה, המצריכה חפירה ארכיאולוגית מסודרת ויצאתי מהים להזעיק עזרה. כאשר עליתי על פני המים והתחלתי לשחות לכיוון החוף, גיליתי להפתעתי שאני לא לבד. על החוף ליד הג'יפ חנה טנדר הסוסיתא של חברי הדייג אדיב (המכונה כושי), שהבין שאני צולל ובודק את המקום שנחשף והמתין לחזרתי לחוף. "מה המצב על הכתם הזה" צעק לעברי, בעוד אני צועד במים הרדודים לכיוון החוף. "יבש, אין כלום" עניתי, כאשר אני מתאמץ להתגבר על ההתרגשות ועל הרצון לצעוק. נחלצתי ממיכל הצלילה והעמסתי אותו על הרכב, התיישבתי באדישות מעושה על מושב הנהג, ובהיותי לבוש בחליפת הצלילה הרטובה, התנעתי את הרכב, בכדי שאדיב ישתכנע שאין במקום דבר, ושאין סיבה ללבוש את חליפת הצלילה ולהיכנס למים הקרים.
הייתה זו טעות גורלית מצדו, כיוון שקוד הפעולה הקבוע שבינינו קבע, שבענייני עתיקות בים לא נאמין זה לזה. אולי הייתה זו ההצגה המשכנעת שעשיתי על החוף, ואולי המים הקרים גרמו לכך שהוא "יחשוב פעמיים" לפני שהוא נכנס לים לבדוק את המקום. כדי לתת לדבריי יתר תוקף התחלתי לנסוע דרומה כאשר אני בוחן, כביכול, מחשופים אחרים. פזלתי לעבר מראת הרכב וראיתי את הסוסיתא עדיין חונה מול האתר, והדייג היסס ונמלך בדעתו, האם להאמין לי, או להיכנס למים ולבדוק בעצמו. לאחר כמה דקות, כאשר הייתי במרחק כ-300 מטר מהאתר, טנדר הסוסיתא החל לנסוע דרומה לאטו ואני נשמתי לרווחה. ההצגה עבדה והמטמון ניצל לפי שעה.
כשאני נוטף מים ניסיתי להתקשר לחברי באגף העתיקות, אך מכשיר המוטורולה לא פעל. נסעתי לבית הדואר בעתלית וטלפנתי לשלי וקסמן וקורט רווה, שותפיי לעבודה באגף העתיקות, וכמובן לדני פלג, שותפי לכל אקשן אפשרי באותם הימים. לאחר הערכת מצב טלפונית קצרה הוחלט להתחיל בחפירה תת-ימית מוקדם בבוקר למחרת. כדי למנוע היעלמות העתיקות, או מצב שבו אנו צריכים לחלוק את הממצאים עם דייגים ועם ציידי אוצרות, הוחלט שדני ואני נשמש ככוח חלוץ ונגיע לאתר השכם בבוקר עם אור ראשון, עם הג'יפ ועם סירת הגומי של אגף העתיקות. שלי וקורט היו אמורים לארגן את ציוד הצלילה והחפירה בקיבוץ נחשולים, ששימש לנו כבסיס ימי, ולהגיע לאתר בשעה 7 בבוקר.
ארכיאולוגיה תת-ימית וספינות טרופות
ואמנם, דני ואני הגענו לחוף השומם השכם בבוקר למחרת, כאשר בחוץ עדיין שוררת חשיכה. הורדנו את הסירה למים והסתרנו את הג'יפ מאחורי דיונה, כדי לא למשוך סקרנים וציידי עתיקות פוטנציאליים מכביש החוף הסמוך. ישבנו נינוחים על חוף הים כשפנינו הימה, והמתנו לחבריי שהיו אמורים להגיע עם יתר הציוד הנחוץ לחפירה. באור ראשון, עם עלות השחר, החלו להסתמן מאחורינו גבעות רכס הכורכר, מולנו השתרע הים התיכון ועל קרקעיתו המתינו לנו האוצרות הארכיאולוגיים שהתגלו יום קודם. אני מספר לדני על האוצר, שהתגלה לראשונה לפני כעשרים שנה, ועל הגילוי המלהיב של ריכוז המטבעות וכלי הברונזה שהמתינו חבויים משנות ה-60, עד שנחשפו מחדש. סיפרתי על אלפי שנות ספנות ועל כך, שספינות רבות נטרפו במהלך השנים בהיעדר מקומות מחסה לכלי שיט לאורך חופי ישראל הסוערים.
תיארתי את שרידי הספינות והמטענים, שהצטברו על קרקעית הים לאחר שהספינות נסחפו אל החוף בגלל הסערות והתפרקו במשברי החוף, על ספנים שנמלטו והצילו את נפשם, על אלו שקיפחו את חייהם, על שרידי ספינות ועל מטענים שכוסו בחול ונקברו במשך אלפי שנים. תאר לך שבכל שנה נטרפה ספינה אחת בלבד לאורך חופי ישראל שאורכם כ- 200 ק"מ, אמרתי. חישוב מהיר מלמד, כי על קרקעית הים הרדודה יש כחמשת אלפים ספינות טרופות, ספינה בכל 40 מ' לערך, רובן מרוכזות בקרבת החוף והן מכוסות בחול. חשוב על כך, שכל האוצרות הארכיאולוגיים האלה, הטומנים בחובם פרק שלם בהיסטוריה של ארץ-ישראל, מונחים על קרקעית הים וממתינים לנו שנצלול ונגלה אותם. החל מן המאה ה-20, כתוצאה מכריית חול לבנייה בחוף הים ובניית נמלים ושוברי גלים, וגם בגלל סכר אסואן, האוצרות האלה החלו להיחשף. אתה ואני ועוד כמה משוגעים לדבר מסתובבים בחורף לאחר הסערות, צוללים ומנסים להציל את הממצאים הארכיאולוגיים ולהקדים את ציידי העתיקות. אם אנו מצליחים, הממצאים מגיעים למוזיאונים ולספרי המדע וההיסטוריה הימית, ואם מגלים אותם ציידי אוצרות, הם נמכרים בדרך כלל לסוחרי עתיקות ולאספנים פרטיים, מוברחים לחו"ל, או מותכים כגרוטאות מתכת. מבחינה מדעית והיסטורית, ממצאים אלו אבודים.
ההסתערות
בעוד אני שקוע בהתלהבות בתיאור הציורי לעיל ומנסה להסביר לדני, כמה חשוב להציל את הממצאים העתיקים ולהביאם למוסדות המחקר והמוזיאונים, והוא מנסה לשכנע אותי שבמקרים כאלה ראוי להפריש "מעשר", ושהממצאים יהיו אטרקטיביים הרבה יותר בוויטרינת האוספים בסלון שלו, קלטה אזני רעש מוזר מאחורינו. המקום היה מבודד ונטוש, ופרט לטרטור המכוניות שחלפו מדי פעם על כביש החוף שמאחורינו ולהמיית גלי הים, לא הייתה אמורה להיות במקום נפש חיה בשעת בוקר מוקדמת זו. הפניתי את תשומת לבו של דני לרעש המוזר, ושנינו הבטנו לאחור לכיוון מזרח. לפתע קלטו עינינו תנועה חשודה מאחורי שיח נמוך. "יש שם משהו או מישהו", אמר דני. ואז ראיתי ראש מציץ מאחורי סלע גדול. "ושם יש עוד מישהו", אמרתי לדני, כאשר אני מצביע על הסלע.
חלפו כמה שניות והבחנו בקבוצה שלמה של לוחמי ימ"מ, חוגרי מדים מנומרים ואפודי קרב, ומזוינים מכף רגל ועד ראש, המסתתרים מאחורי הסלעים הנמצאים מאחורינו. הלוחמים עשו "פזצטאות" (בז'רגון הצבאי - פול, זחל, צפה, טווח, אש), שיפרו עמדות והתכוננו להסתערות. לפתע, החל מפקדם לרוץ לכיווננו ואחריו הסתערה עלינו כל המחלקה, כשנשקם הטעון, הדרוך והלא נצור מכוון אלינו. אם תחילה חשבנו לתומנו, שמדובר בהלצה או בתרגיל, הרי מיד הבנו את חומרת המצב. מספיק שאחד מעשרות כלי הנשק המכוונים אלינו יפלוט כדור, תוך כדי ריצה ודילוגים על הסלעים, וזה יכול להיגמר רע. "לשכב על הקרקע, לא לזוז", צעק המפקד לעברנו. שכבנו על החול זה לצד זה, שפנינו כלפי מטה ופחדנו לזוז. "אל תירו אנחנו ישראלים", צעק דני. "תשתוק ואל תזוז, אל תיגע באבן", צעק המפקד בקול היסטרי, כאשר הוא סבור, משום-מה, שאנו מתכוונים להשליך אבנים על הכוח המסתער, וזאת כאשר עשרות כלי נשק דרוכים מכוונים לראשינו.
הימים היו ימי הטרור, שאחרי מתקפת אוטובוס הדמים בכביש החוף, בשנת 1978. מפקד הכוח קיבל דיווח על סירת גומי חשודה ולידה דמויות, סמוך לכביש החוף, בחשיכה שלפנות בוקר. כל הסימנים הצביעו, שמדובר בפח"ע ודאי, המפקד כבר ראה בעיני רוחו את טקס חלוקת אותות הכבוד לחיילי יחידתו, שסיכלו פיגוע חבלני ולכדו מחבלים מסוכנים, שתכננו לבצע פיגוע מהים. איזו אכזבה הייתה, כאשר נודע לו שאנו בסך הכול שני ישראלים שישבו על החוף. "לפרוק את הנשק כולם, מה אתם עושים פה לעזאזל, האם מישהו יודע שאתם כאן", שאל המפקד. "אנחנו נמצאים בשטח ציבורי של מדינת ישראל החופשית, ואנו לא זקוקים לאישור להיות כאן, או בכול מקום אחר", אמרתי, "וחוץ מזה אנו עורכים כאן חפירה ארכיאולוגית מטעם אגף העתיקות". ואז קפץ אחד משוטרי הימ"מ, מושבניק, ואמר למפקד הלחוץ, "זה בסדר, אני מכיר את דני ואת אודי מטיולי הסוסים".
.jpg)
חפץ ברונזה מעוטר מהתקופה ההלניסטית צילום: מייק גנור
שתי ספינות טרופות זו ליד זו
לוחמי הימ"מ חזרו לבסיסם, והחברה מאגף העתיקות הגיעו לחוף לאחר חלוף האירועים הסוערים של הבוקר. חפרנו באתר ברציפות כשבוע ימים עד שתיעדנו את כל הממצאים ומשינו את רובם מהים. במהלך החפירה התברר, כי במקום נטרפו שתי ספינות, האחת מן התקופה ההלניסטית (מלפני כ-2100 שנה) והאחרת, מן התקופה הממלוכית (מלפני כ-600 שנה). ממצאי הספינה ההלניסטית כללו מאות חפצים, כולל שברים של פסלי ברונזה, חפצי ברונזה מעוטרים מטבעות כסף וברונזה, מסמרים לבניית ספינות ותכשיטים, שהיו מפוזרים על קרקעית הים. במהלך החפירה התגלתה אמפורת חרס מהתקופה ההלניסטית, ששימשה במקור להובלת יין, ובה מאות חפצים מברונזה, שחלקם מצופים זהב או משובצים בכסף. בצילום, המנציח רגע אותנטי שקלטה מצלמתו של יוסקה גלילי, נראה דני כאשר הוא מגלגל את האמפורה הכבדה לכיוון החוף ובתוכה האוצר ההלניסטי הגדול.
האמפורה ההלניסטית בעת הוצאתה מהים צילום: יוסף גלילי
פרשנו על החוף יריעת פלסטיק של מצנח ששמש להצפת הממצאים הכבדים וכולנו כרענו על ברכינו סביב האמפורה. לא התאפקתי, ומתוך סקרנות תחבתי את ידי אל תוך הצוואר הצר של האמפורה ושלפתי משם כמה חפצים מרהיבים ביופיים. למראה החפצים הנדירים הבננו שאת תכולת האמפורה יש להוציא באופן מבוקר במעבדה, כדי שלא לאבד מידע וממצאים קטנים. האמפורה הכילה מאות חפצים, כולל: תכשיטים, שברי פסלים שהיו במקור בגודל אדם, מטבעות כסף וברונזה, כפות מאזניים וחפצי נוי מצופים זהב, ראשי חצים, קרסים לדיג, וכלי מלאכה של צורף.
אודי בודק את תכולת האמפורה צילום: יוסף גלילי
מגוון חפצי נוי, מונחים על אגן עשוי מבזלת, התקופה ההלניסטית צילום: מייק גנור
מטען הספינה הממלוכית הכיל כחצי טונה מטבעות ברונזה ארוזים בסלים העשויים מכפות עץ תמר, מאות כלי פולחן מברונזה משובצים בכתובות ובעיטורים מכסף, שמקורם במסגדים בחוף סוריה. כן התגלו כ-15 גושים גדולים, שהכילו כעשרה טונות של אביזרי פרזול מברזל ובהם: מסמרים מסוגים שונים, צירי דלתות, שרשראות, מפתחות, כלי עבודה, ראשי חצים, פרסות סוסים וארכובים ששימשו את הלוחמים הממלוכים.
שני המכלולים הארכיאולוגיים שמצאנו הם ייחודיים בגודלם, במיגוון הממצאים וברמת שימורם. במהלך החפירות הופיע טנדר סוסיתא, בכל בוקר, על שביל הכורכר שליד האתר. הטנדר נסע לאטו, עצר בכל פעם לכמה דקות, והנהג בחן בשקט את הפעילות הערה של הצוללים, הסירות והרכבים באתר, נופף באצבעו בתנועה של נו, נו, נו, וצעק לעברי "יבש, מה? אין כלום, מה?". אדיב ואני נותרנו חברים עוד שנים רבות, אולם סיכמנו שבענייני עתיקות וים, ובמסגרת התחרות, שבה כל אחד רוצה להקדים את חברו ולגלות את הממצאים שנחשפים, מותר לשקר כחלק ממשחק ההטעיה. את הרגע, שבו יצאתי מהים ביום חורפי בשנת 1983, ואמרתי לו "יבש, אין כלום", הוא לא שכח עד יום מותו.
ריכוז חפצי מתכת מהתקופה המלוכית צילום: מייק גנור
גביע ברונזה ממסגד עם כתובות בשפה ערבית קדומה צילום: אהוד גלילי
קצת היסטוריה
הממלוכים היו לוחמים אסיאתיים שהובאו לצבא המצרי כשכירי חרב במאה ה- 14. עם הזמן הם צברו עוצמה רבה, הגיעו לעמדות מפתח והקימו ממלכה איסלמית ששלטה במשך כ-150 שנה על חלק נכבד מהלבנט ומזרח הים התיכון. הממלכה הממלוכית לא הייתה מעצמה ימית, אולם לצורך ביסוס שלטונם, הממלוכים הקימו ציים בעת הצורך ונלחמו בכמה קרבות, בהם הובלו צבאותיהם בים. המטבעות, שהתגלו על קרקעית הים הוטבעו כולם בסוריה, ומכאן למדנו, כי הספינה הייתה בדרכה מן החוף הסורי לכיוון אלכסנדריה, שהייתה מרכז ממלוכי שבו פרחו סחר המתכות ותעשיית כלי המתכת. ייתכן שהספינה הייתה שייכת לסוחר מתכות, שרכש חפצי ברזל וכלי פולחן מברונזה, שהובאו כמנחות למסגדים בסוריה והוא התכוון לשווקם במצרים. סביר להניח שהספינה נקלעה לסערה, או שהותקפה על ידי שודדים ונטרפה בקרבת החוף מול מושב מגדים. על פי המטבעות המאוחרים ביותר שהתגלו, נראה כי הספינה נטרפה בתחילת המאה ה 15, אחרי שנת 1404. גוף העץ של הספינה התפרק ונעלם במשך השנים וחלק מן המטען שקע למצולות הים, כוסה בחול ונשאר באתר עד גילויו.
המטבעות שמקורם בספינה הלניסטית הוטבעו בכמה ערים במזרח הים התיכון, כמו: פאפוס, קיטיון ואלכסנדריה. נראה כי הספינה ההלניסטית נטרפה בתחילת המאה הראשונה לפסה"נ, כ 1500 שנה לפני הספינה הממלוכית, זאת על פי המטבעות ההלניסטיים המאוחרים ביותר שהתגלו. היא שייטה לאורך חופי מזרח הים התיכון, נקלעה לסערה ונטרפה במשברי החוף. ככל הנראה, הספינה נשאה מטען שרובו הוצל לאחר שוך הסערה, או שהיה בה מטען מחומרים אורגאניים, שהתכלה, ועל קרקעית הים נותרו רק חפצים כבדים ממתכת ומאבן.
גוש אביזרי פרזול מברזל במשקל מאות ק"ג, בטרופת הספינה הממלוכית צילום: אהוד גלילי
הרוטשילדים
דייגים ככלל הם אנשים פשוטים וקשי יום, אולם לרבים מהם יש ניסיון חיים עשיר, ידע וחוכמת חיים. רובי (רוברט שצ'ומוס), הידוע בכינוי ה"דייג ההונגרי מעכו", היה זה שטבע את המונח "רוטשילדים". תחילה דבק כינוי זה באנשי האגודה למחקר תת-ימי, במרכז הצלילה של הברון רוטשילד, בקיסריה. לאחר מכן הכינוי דבק באנשי האוניברסיטה, המכון לחקר ימים ואגמים, אגף העתיקות, וכל מי שעבד וצלל בים בשירות הציבורי, ונהנה מתנאי שכר וקביעות. הרוטשילדים, להבנתו של רובי, השתעשעו להם בים ובזבזו כספי ציבור, כאשר פרנסתם מובטחת, בניגוד לדייגים הצוללים שבכל יום חדש היו צריכים לדאוג לפרנסתם ולהתקיים מהשלל, שזימן להם הים: דגים, לובסטרים, ספוגי ים, גרוטאות מתכת, עתיקות, או עבודות מזדמנות.
בשנות השבעים, לאחר שירותי הצבאי, עסקתי בדיג תת-ימי ובשליית ספוגים, והייתי הבעלים של ספינת דיג קטנה (לאנטש פטר 14 בלשון הדייגים) ושל מחסן במעגן הדיג קישון. לימים, בשל עיסוקי בארכיאולוגיה באגודה, באוניברסיטה ובאגף העתיקות, דבק בי הכינוי "רוטשילד", אולם בשל עברי כדייג, הדייגים ראו בי אחד משלהם, והיו בינינו יחסי כבוד הדדי, חיבה ושיתוף פעולה. יום אחד היה לי הדבר לרועץ, ואולי הייתה זו קללת המטמון, או רוחות הימאים שאבדו בים בספינות שנטרפו, שגרמו למה שאירע.
קיללת המטמון
המאמינים באמונות טפלות יודעים לספר, שעל מטמונים רובצת קללה ואת המגלים אותם פוקדות, לא אחת, פורענויות שונות, כפי שקרה למגלי קברי הפרעונים במצרים. האם גם על מטמון הספינות ממגדים רובצת קללה? כך או כך, לאחר שהבאנו את שכיות החמדה ממטען הספינות ממגדים אל בסיסנו בקיבוץ נחשולים, פרסנו את מאות אלפי המטבעות וחפצי הברונזה על יריעת בד בחזית המוזיאון לצורך צילומים. בעת הצילומים של ממצאי המטמון הגיע רובי הדייג למוזיאון, כדי לראות את התגלית. רובי גילה ממצאים רבים בים וחלק מהם, הוא מסר לארכיאולוגים של האגודה או למוזיאון הימי הלאומי בחיפה. כדי לזכות בשיתוף פעולה מצדו, ואולי גם לקבל פרטים על ממצאים נוספים שגילה בים, או סתם מתוך מחווה ידידותי, הסכמתי לצלמו למזכרת עם הממצאים שנמשו מהספינות. צילום של רובי השוכב על ערימת הממצאים, כאשר הוא חופן בידיו מאות מטבעות ומשליך אותם על ראשו, הגיע לאגף העתיקות. באגף לא ראו במעשה קונדס זה דבר מקובל, ובעטיו נאלצתי לעזוב את עבודתי. אולם הכול לטובה, לימים המשכתי לערוך סקרים תת-ימיים במסגרת אוניברסיטת חיפה, ואחרי כמה שנים חזרתי לרשות העתיקות כדי להקים את היחידה לארכיאולוגיה ימית ולנהל אותה.
אודי וקורט עם מבחר חפצים שנמשו צילום: יוסף גלילי
סוף דבר
הממצאים, שהתגלו בספינות מול מושב מגדים, הוצגו לציבור בתערוכות ובמוזיאונים, ברחבי הארץ, וכיום רובם נמצאים במעבדות המחקר ובמחסנים של רשות העתיקות. הממצאים הרבים והמגוונים נחקרים קרוב לשלושים שנה על ידי חוקרים מתחומים שונים והמחקר יימשך עוד שנים רבות. חלק מהחומר פורסם בספרים, בקטלוגים ובמאמרים מדעיים, וחלק ניכר עדיין נמצא במחקר מדעי, בעצם הימים האלו בשיתוף עם חוקרים שונים. אבל הסיפור האמיתי של גילוי הממצאים שנמשך כמה עשורים, והאירועים המסעירים שנלוו אליו, שקראתם כאן, לא פורסם עד כה, וכעת הגיע הזמן לחלוק אותו עם חבריי אנשי הים.
