בחלק הראשון של המאמר, ראינו כי בעלי חיים ימיים מושפעים לרעה מהרס הסביבה הימית. והנה כמה דוגמאות לסיבור האוזן:
 
רוב המידע על דולפינים ולווייתנים, בים התיכון, מתייחס לחלקו הצפוני והמערבי של הים הסגור הזה, ומקורו בסקרים שנעשו בשנים האחרונות, בעיקר בקרבת ספרד, צרפת, איטליה ויוון. לצערנו, מקור המידע העיקרי על מיני הדולפינים, הלווייתנים (וכלבי הים הנזירים הנדירים) בקרבתנו, הוא תולדה של תצפיות מקריות, רישום כללי של המינים המגיעים, או נראים בחוף, בדרך כלל בשל מצבם הגופני הלקוי, או איסוף פרטים חולים, או מתים שנסחפו לחוף. תצפיות מהחוף או מכלי שיט, כמו גם איסוף מידע מדייגים, משפרות את המצב רק מעט. 
 
 
צילום רת"ג אילת 
הים התיכון הוא דוגמה לים מזוהם משפכים שתחלופת המים בו מוגבלת ואיטית, ולכן ידועות בו בעיות של שמירת טבע. לפני פחות מ10- שנים מצאו בחופי ישראל ומצרים אלפי דולפינים שמתו מנגיף המקביל למחולל החצבת בבני-אדם או הכלבלבת בבעלי-חיים, מחלות הגורמות לפגיעה קשה בריאות, במוח ובעצבים. נראה היה שהדולפינים מתו בגלל חומרי הדברה ושפכי תעשיה רעילים שהגיעו לים. משערים כי ספינות הטילו את הזוהמה לים במתכוון ובהיחבא. התופעה של זריקת חומרים מזוהמים לים התגלתה לראשונה בנהר סן-לורנס בגבול קנדה וארצות הברית בצפון-אמריקה, שם מתו לווייתני בלוגה בשל התופעה. גורמי התמותה העיקריים של דולפינים ולווייתנים בים התיכון קשורים אפוא לזיהום הים ולהצטברות רעלים בגופם ונובעים ממחלות בגלל לכידה מקרית ברשתות דייגים. באזורים אחרים יש עדיין פגיעה מכוונת של דייגים בדולפינים, שמתחרים עמם (לדעת הדייגים) על שלל הדגה. 
 
לווייתני בלוגה מתו בעקבות זריקת חומרים מזוהמים בגבול קנדה וארצות הברית
 
יתר על כן, ידוע לכל, שמדינות המערב (העשירות והחזקות) מנצלות את המדינות המתפתחות (החלשות) וזורקות בתחומן הטריטוריאלי את הפסולת "הרגילה" וכן את הפסולת הרדיואקטיבית שהם אינם יודעים כיצד להיפטר ממנה. הפוליטיקאים אמנם מדגישים חזור והדגש כי חביות הפסולת אטומות למשעי, אך איש אינו יודע עד כמה יחזיקו מעמד תחת לחצי האירוזיה הפועלים בים המלוח, על כל איטום שלא נשאיר בו. זוהי בעיה אתית שחובבי הים טרם הצליחו להתמודד עמה כראוי.
 
ציד הלווייתנים והרג הדולפינים
האינטרסים הגלובליים המתלווים לציד לווייתנים ביפאן, בנורווגיה ובארצות הברית, צברו תאוצה במחצית השניה של שנות ה-90  לאחר שהתברר כי יש גידול במספר הלווייתנים באוקיינוסים ובמספר הנכחדים מדי שנה. הדבר הוביל הפעם להקמת "המועצה העולמית המצדדת בציד לווייתנים", שלשורותיה הצטרפו מאוחר יותר גם איסלנד ורוסיה. בתחילת 1997 ניסתה נורווגיה להעביר את לווייתני הMinke- מ"נספח 1" ל"נספח 2" של אמנת "הסאייטס". אמנת "הסאייטס" היא אמנה אשר בה חברות כ-140  מדינות המנסות להתאגד יחד להגנת בעלי חיים בסכנת הכחדה. באמנה זו משייכים את כל בעלי החיים המוגנים לנספח 1 ואת כל בעלי החיים שאינם מוגנים ושמותר לסחור בהם לנספח 2. גם יפן הגישה הצעה דומה לגבי שלושה מיני לוויתנים. יותר מכך, יפן אף רצתה לבטל את החוק שהוכנס לאמנת "הסאייטס" עוד בשנת 1979, לפיו הוטל חרם מוחלט על הסחר בלווייתנים שהוכרזו מוגנים על ידי הIWC- (קבוצת העל לציד לווייתנים). 
 
ציד הלווייתנים צבר תאוצה עולמית ומתברר כי יש גידול במספר הלווייתנים הנכחדים מדי שנה. צילום: Alberto Romeo, Italy
 
אלפי דולפינים ולווייתנים מ-8  מינים נסחפו בחודשים פברואר-מרץ 1997 בשל סערות, ושיעור ניכר מתוכם הסתבכו ללא מוצא ברשתות דייגים בלתי חוקיות בשל החריגה מהאורך המותר לפי התקנות האירופאיות שהוא לא יותר מ-2.5  קילומטרים לרשת. רבים מהם נלכדו בים התיכון מחוץ למים הטריטוריאליים של איטליה, צרפת וספרד הנכללים בתחומי השליטה של המים האירופאים. קבוצות התמיכה בקידום ציד היונקים הימיים מעולם לא איבדו תקווה לחדש את ימיהם מקדם, והן ידועות כקבוצות לחץ חזקות ביותר הזוכות לרוב לתמיכת המדינות העשירות. הצעותיהן של יפן ונורווגיה נדחו, אך הלחצים להתרת הציד הפרוע נמשכים.
 
שריוני צבי הים
הצלחתן של מדינות דרום יבשת אפריקה לשנות את כללי איסור הסחר בקרני הקרנפים בשנת 1994 והתרת הסחר בשנהבי פילים בשנת 1997, האיצה עשרות מדינות אחרות לנסות את מזלן ולשנות את הכללים המחמירים לגבי סחר בחיות-ים: קובה, למשל, ובעקבותיה 5 מדינות קריביות נוספות, ביקשו מכנס "הסאייטס" ביוני 1997, להעביר את מעמדם של צבי הים מ"נספח 1" לפיו אסור לסחור בצבי-ים ל"נספח 2" לפיו אפשר יהיה להוציאם ממעמדם המוגן. הן ביקשו לייצא שריוני צבי-ים נדירים ולסחור בהם עם יפן בדומה להתרת רסן הסחר המוגבל בשנהב ובקרני קרנפים. לפי שעה המצב נותר על קדמותו, אך לא כך הם פני הדברים כאשר דנים בדגי החידקן, מקור הקוויאר.  
 

איסור מוחלט לסחור בשריוני צבי-ים
 
המחסור בקוויאר
בעיות דיג היתר בעולם האיצו הקמת קבוצת מחקר שהחלה לעסוק בנושאים אלה לבדם. בגלל מספרם המתמעט של דגי החידקן (הלא הם מקור הקוויאר) בים הכספי והכחדתם המואצת, הוצע ב-1997  להעבירם תחת כנפי "נספח 1". אולם, לאור הביקוש הגובר לקוויאר, והסחר הלא חוקי שנעשה בו במדינות המערב, הוחלט להותיר כמה מיני חידקן אחרים ב"נספח 2", ולסחור עמם. שיפור הבקרה על הסחר בקוויאר, הטלת המגבלות על לכידת המינים השונים, הביאה לשינויים מופלגים בצריכת הקוויאר.  הסיבה העיקרית לכך היא שדג החידקן, ממנו מכינים את הקוויאר האיכותי ביותר, הולך ונעלם מאז התפרקותה של ברית המועצות, וזאת בעיקר בגלל הדיג הפרוע והבלתי חוקי שהתעצם, ובגלל זיהום סביבתי בים הכספי. רוסיה כבר הודיעה כי היא מתכוונת לצמצם את אספקת הקוויאר לאירופה, ובין היתר לצרפת, שנחשבת לצרכנית הגדולה ביותר של המעדן הזה באירופה. כתוצאה מכך, מחירי הקוויאר מרקיעים לאחרונה לשחקים, אולם, הצרפתים מוכנים להוציא מאות דולרים עבור כמה מאות גרמים באיכות גבוהה. 

 דג החידקן, ממנו מכינים את הקוויאר האיכותי 

קונפליקט השרימפס
חסילונים (שרימפס) שמוצאם בתאילנד המוגשים בשולחנות ארוחות הערב בצפון-אמריקה הפכו לסמל מייצג של "דרישות העולם החדש" לקראת תום המילניום, כביטוי מובהק לכלכלת הענק הגלובלית החוצה זה מכבר גבולות מדיניים, אך בעיקר מצד המדינות העניות המתמרמרות על המדינות העשירות. מתברר כי במהלך דיג החסילונים נכחדים גם צבי-ים צעירים שזה עתה בקעו ויצאו לאוקיינוסים. בשל עובדה זו החליטו בארצות הברית לאסור את יבוא החסילונים מתאילנד, לכל הפחות עד שהממשל התאי ייאלץ את דייגיו לדוג את החסילונים ביתר זהירות, ולשחרר, או לא לפגוע, בצבי הים המצויים בסכנת הכחדה. הבעיה העיקרית היא כי הדרישה האולטימטיבית הזו יקרה עבור הדייגים המקומיים, ולכן, הממשל התאי מאשים את ארצות הברית ביחס של "איפה ואיפה" ובהגבלות מיותרות על הסחר החופשי.
הבעיה נידונה לאחרונה בכנס ארגון "הסחר העולמי החופשי", אשר הוקם במטרה ליישב סכסוכים בינלאומיים בסחר החופשי, בין 103 מדינות החתומות עליו. ועדת הארגון לסחר וסביבה הוקמה עוד בשנת 1994 כדי לזהות את הקשר בין שיעור הסחר והפגיעה בסביבה כלשהי במטרה להעלות בדרגת (השימור) את איכות "הפיתוח הקיים". הבעיות לא נפתרו כיאות ועדות לכך היא הכנס האחרון שלא הגיע לסיומו כיאות בסיאטל שבארצות הברית.
 
"הזמנת סחורות", דוגמת חסילוני "העולם הישן", הנצרכים על ידי "העולם החדש", מוליכה כצפוי - להתנגשות אינטרסים ברורה. מצד אחד, ההחלטות הבינלאומיות להגנת הסביבה ולשליטה על מגמות הפיתוח הנוכחי בעולם, הן אחת המטרות המרכזיות מטעמו של האו"ם לאישור הפיתוח הקיים, שעל הקמתו הוכרז ב"כנס האדמה הI-" . מצד שני, בעטיים של שינויי אקלים גלובליים, מתקשים בכדור הארץ באיתור מקורות מזון ימיים חדשים, וכך האוקיינוסים נפגעים מהזיהום הגובר בעטיה של ההתחממות הגלובלית המואצת.
 
תיירות אקולוגית?
השפעת הפיתוח המואץ והתיירות האקולוגית המתפתחת ברחבי העולם, פיתוח מואץ של רצועות החוף המלווה לרוב בהקמת בתי מלון גדולים בכל רחבי העולם, והתפתחות תרבות הפנאי המוטורית בים; באים לידי ביטוי בהקמה מסיבית של מרינות ומעגנות, קנייה מסיבית של יותר ויותר יאכטות וספינות, ואף להקמת "מלונות צפים" ומסעדות-ים על קווי החוף ועל המים. כל אלה גורמים להרחפת אבק מואצת, הנותר במקום במשך תקופות ארוכות. אבק רב, השוקע על אלמוגים, מונע מהם לאכול, ומקטין את כמות האור במים. הדבר פוגע אף הוא ללא הכר באצות שיתופיות (סימביונטיות) החיות באלמוגים יוצרי השונית. האצות תורמות מצדן לאלמוג את מירב מזונו, וככל צמח, הן זקוקות לאור להטמעה. ירידה בצלילות המים, פירושה: פחות מזון לאלמוגים.
חול המפוזר על שפת הים ועל קרקעיתו, לנוחיות התיירות, נישא לים עם הרוחות, ואף הוא פוגע בשוניות האלמוגים. 

 
במחקר שנעשה, האלמוגים באילת חסינים במיוחד למה שמאיים על עתיד השוניות בעולם. צילום Arthur Telle, Spain
 
התיירות המפותחת, בין אם נכנה אותה תדיר כמנהגינו בתקופה האחרונה, כ"תיירות אקולוגית" ובין אם איננה כזו, מתגברת בתקופה האחרונה ללא הכר, הן בסירות, הן בשחייה מורכבת לאורך החוף ובתוך המים, והן עם התגברות ניכרת של הפעלות הספורט המוטורי בים, הפוגע ביצוריו כמו גם בבני אדם. חלק מפסולת המזון, הנצרך בסמוך לים, מגיע לתוכו בצורת שקיות פלסטיק, ניירות, חוטי דיג, ועוד, וחונק אלמוגים, פוגע בדגים וביונקים ימיים, ומהווה עדות נוספת להשפעתו הקלוקלת של האדם.
 
התקוות הוורודות
למרות הנימה הפסימית המורגשת במאמר, יש לציין כי המחקרים אודות האלמוגים (או הספוגים), תורמים רבות להבנת המרקם העדין של בעלי החיים הימיים במדיום הימי, וחשיבותם לאנושות. כך, למשל, עורכים כיום מחקרים רבים אודות המרכיבים המשניים שנמצאים באלמוגים ובספוגים, כדי לשפר באמצעותם את הטיפול הרפואי בחולי אסטמה ולוקמיה, הסובלים ממחלות לב ומדלקות, אלה שיש להם גידולים אחרים בגוף, הסובלים מזיהומים בקט ריאלים ופיטרייתיים, ואף לחקור באמצעותם את וירוס האיידס. המחקרים האחרונים האלה מוכיחים שכימיקלים, חלזונות-ים וספוגים מסויימים משתמשים עמם לדחות דגים אחרים, וכי ניתן להשתמש בהם ביבשה להפעלה כ"קוטלי חרקים".
 
 
פלסטיק,שאריות מזון וחומרים אחרים הגורמים לזיהום הים . צילום רת"ג אילת 
 
סריקת הארס של חלזונות חרוטים רבים באוקיינוסים הטרופיים מעידה כי פעילותו דומה לפעילות המורפין, מעין אופיום לשיכוך כאבים, וכך מתברר והולך גם באלמוגים אמיתיים. מחקרים חדשניים אחרים מנסים להשתמש בשלדי אלמוגים כשתלי עצמות, רעיונות חדשים הנמצאים בבדיקה. יתר על כן ,האלמוגים התפרסמו זה מכבר בחשיבותם להשבת הסידן, שהוא מרכיב חשוב בשלד שלהם, בחזרה לים. היו שאמדו את כמות הסידן באלמוגים בכמחצית מהסידן החוזר לים. האלמוגים מכילים בתוכם קלציום-קרבונט האחראי גם לבניית סלעי הגיר (והכורכר), ומכאן שבנייתם הסביבתית משפיעה על אופיו הכימי של האוקיינוס ועל רמת הפחמן הדו-חמצני החוזר לאטמוספירה, בדומה אולי רק לחשיבות הפלורה היבשתית בנושא זה בכדור הארץ, ובעיקר ליערות הגשם, ומכאן לבריאותה של הפלנטה שלנו כולה.
 
כיצד לאור המידע המורכב והמסובך שהובא לעיל, אנו מרשים לעצמנו שלא לדאוג לנוכח ההיעלמות ההדרגתית של שוניות אלמוגים שלמות ופגיעה מסיבית באחרות? האם יכולים אנו להסכים לקריסת שוניות טוטלית כפי שאירע באינדונזיה ואיי הפיליפינים, שנמנים עמן כ-21,000  איים וכחמישית מסך כל שוניות האלמוגים בעולם?
באחרונה נרתמו ארגונים בינלאומיים שונים, וכן חוקרים ומדענים, למאבק לבלימת הצטברות הגזים הנדיפים המאיצים את ההתחממות המשוערת. מאמצים אלה, בין אם הם בלתי פוסקים ובין אם הם נושאים אף אופי אלים, כפי שעושים פעילי ארגון "גרינפיס", משפיעים לאט מדי ולא ברור אם מגמת ההתחממות תושפע מהם, או שהאלמוגים או יצורי הים האחרים יינצלו לבדם.
 

דלק שדלף אל מי הים יכול להתפשט ותוך דקות אחדות להרוס חלקים בשונית האלמוגים. צילום רת"ג אילת 
 
 
בכל מקרה, כדי לקדם את המצב המדאיג, היו שהציעו להקים גרעיני רבייה של אלמוגים באקווריומים גדולים, ועל ידי הנדסה גנטית, לפתח מינים עמידים לחום. הדבר מחייב תוכנית מורכבת ביותר שתדרוש אמצעים כספיים ניכרים, ולא ברור אם יימצא גורם בינלאומי אשר יסכים לממן תוכנית שכזו. אולם, פעילות זהירה יותר של צוללים עשויה להאט את קצב ההרס המתמשך של האלמוגים. דיג-יתר וזיהום-יתר מפחיתים ללא הרף את מספר הדגים והטורפים הימיים בכל חלקי העולם, ויש לפעול כנגדו עם תחילת המילניום השלישי, ולנסות למנוע בכל דרך את השפעתו הקלוקלת של האדם על סביבתו הימית. בשורה מרנינה בהקשר זה היא פעילותם של הארגונים הללו שנשאה פרי בבריטניה.
 
כדי להגן על בעלי החיים הימיים בקרבת האי הבריטי, החליטו ערכאות השיפוט הגבוהות בבריטניה להגן בכל מחיר על מקומות המחיה הימיים של האלמוגים וסדרות הטורפים הימיים, והאיים החשובים לקינוני עופות ים, וחוקקו חוק אשר נועד למנוע את הפגיעה בהם. כך הגנו בפועל על מושבות קינון חשובות שהן הגדולות ביותר בצפון האוקיינוס האטלנטי, לאחר שנאסרה פעילות אדם בים עד למרחק של כ-360  קילומטרים מחופי האי הבריטי, ואף הוצע להכריז על האזור כ"אתר שימור אוניברסלי" מטעם UNESCO ,שהאדם איננו רשאי עוד לפעול ביוזמתו לפיתוח המואץ הדרוש לחיפושי נפט ולזיהום גובר של הסביבה הימית באזורים אלה.

 
100 מליון כרישים נטבחים כל שנה, בעבור המעדן המבוקש " מרק כרישים". צילום:  Wolfram Koch, Germany  ​   
 
נראה לי שיש לנקוט במהרה, בדומה לבריטים, בפעולות מנע אם ברצוננו לשמר את מפרץ אילת הסמוך לנו או את הים התיכון הסגור והמזוהם. אולי אף להתייחס אליהם כאל "אתרי מורשת בעלי חשיבות עולמית", ולהכריז על כך ברבים וברשומות, משום שזהו אולי הסיכוי האחרון שנותר לנו להגן עליהם מפנינו אנו.
 
*נדב לוי הוא זואולוג ואקולוג, חוקר ומדריך זואואנתרופולוגי העוסק הרבה בבעיות שמירת טבע בעולם