את עמוס נחום פגשתי לראשונה אי שם בסוף שנת 2004 בפסטיבל אנטיב, שהיה באותה התקופה פסטיבל הצילום התת ימי החשוב בעולם. הגעתי לשם עם חלומות להפוך את התחביב שהיה לי אז - צילום תת ימי – למקצוע.
עוד לפני הנחיתה בריביירה הצרפתית כבר ידעתי עליו לא מעט ונחשפתי לעבודה מעוררת הקנאה וההערכה שלו. עמוס כבר אז היה דמות מוכרת, עטורת פרסים מתחרויות הצילום החשובות בעולם ועם עסק מצליח שהוביל (ועדיין מוביל) בעלי מזל ויכולת כלכלית מתאימה, למסעות צילום אקסלוסיביים בעקבות כמה מהחיות היותר מרתקות שחיות על פני כדור הארץ ובמימיו. השמועה סיפרה שאם אתה חולם לשנרקל עם לווייתן כחול, לצלול עם עמלצים לבנים מחוץ לכלוב, או לשחות עם אורקות - עמוס הוא האדם הטוב בעולם להגשים את חלומך.
באנטיב היה לו דוכן שמעליו היו תלויות הגדלות עצומות של תמונותיו המרהיבות, בהן נראים בעלי החיים הגדולים הימיים איתם הוא עובד כבר עשרות שנים. כרישים, תנינים, כלבי ים נמריים, אורקות, לווייתנים, ניבתנים, אנקונדות, והכל מקרוב קרוב...
עמוס נחום ושני המפיקים דני מנקין ויונתן ניר
מי הוא האיש שצילם את התמונות העוצמתיות האלה? שאלתי את עצמי. לאחר זמן מה פניתי אליו וביקשתי פגישה. בשונה מ׳סטארים׳ אחרים בתעשייה, עמוס היה נגיש ובמהלך הפגישה הראשונה דיבר בשמחה על הנושאים הקשורים לשימור סביבה ולצילום. הוא פרס בפניי את משנתו בכל הקשור לקרבה למושא הצילום שלו, שמבחינתו היא תנאי הכרחי ליצירת קשר ותמונה איכותית.
עמוס גם סיפר, שכמו צלם המלחמות האגדי רוברט קאפה, גם הוא מאמין ש״אם התמונה שלך לא מספיק טובה, זה בגלל שאתה לא מספיק קרוב״. אבל, במקרה של עמוס הייתה לו, לדבריו, סיבה נוספת שבגללה הוא מצלם תמיד את בעלי החיים הגדולים והמסוכנים ביותר על הפלנטה ממרחק אפס, פנים אל פנים וללא הגנה:
עמוס מאמין שדרך הקרבה לבעלי החיים הללו, הוא מראה לעולם שאפשר לחיות איתם בהרמוניה ומצליח לשנות תפיסות מוטעות שפיתחנו לגביהם לאורך השנים.
״הכריש המחייך, לדוגמא״, הוא אמר והראה לי תמונה של עמלץ לבן מחייך למצלמה שצילם ממרחק של מטר, ״מראה לנו שבעצם מה שסיפרו לנו בהוליווד על כרישים צמאי דם שרק מחפשים אדם להרוג, הוא סיפור מצוץ מהאצבע. הכריש הורג פחות מעשרה בני אדם בשנה. אנחנו הורגים 200,000 כרישים ביממה. אנחנו היצור הכי מסוכן ורצחני על פני כדור הארץ בלי שום ספק...״.
עמוס מאמין שדרך הקרבה לבעלי החיים הללו, הוא מראה לעולם שאפשר לחיות איתם בהרמוניה ומצליח לשנות תפיסות מוטעות שפיתחנו לגביהם לאורך השנים.
״הכריש המחייך, לדוגמא״, הוא אמר והראה לי תמונה של עמלץ לבן מחייך למצלמה שצילם ממרחק של מטר, ״מראה לנו שבעצם מה שסיפרו לנו בהוליווד על כרישים צמאי דם שרק מחפשים אדם להרוג, הוא סיפור מצוץ מהאצבע. הכריש הורג פחות מעשרה בני אדם בשנה. אנחנו הורגים 200,000 כרישים ביממה. אנחנו היצור הכי מסוכן ורצחני על פני כדור הארץ בלי שום ספק...״.
עמוס נחום
כריזמה ונסיון
הפגישות אתו בימים הבאים היו מרתקות. הכריזמה וניסיון החיים העשיר נטפו ממנו. הוא אהב לדבר. עצם העובדה שהייתי ישראלי לא הזיקה – 30 שנה בארה״ב עשו את שלהם ויכולתי לזהות נימה של געגוע לארץ בין המשפטים שלו, שחלקם נאמרו באנגלית וחלקם בעברית. אבל, בכל פעם שניסיתי לדלות פיסת מידע על האיש שמאחורי התמונות, על המוטיבציה הפנימית שלו, על חייו האישיים, על משפחתו שבארץ, על הסיבות שגללן עזב את ישראל - קיבלתי תשובות קצרות ולא מאוד מספקות.
גם מכרים שלו מתחום הצילום התת ימי, כמו דוד פילוסןף, מייק פורטלי ז״ל, אבי קלפפר והווארד רוזנשטיין, מהם ניסיתי לדלות מידע, לא ממש סיפקו את התשובות שחיפשתי. ״עמוס הוא זאב בודד״ היו אומרים לי. ״אנחנו מכירים רק פיסות מסיפור חייו״.
לא מצאתי אף אחד שיוכל להשלים לי את הפאזל.
בשנים הבאות, הקשר שלי עם עמוס העמיק, כשבעקבות פציעה שעברתי במלחמת לבנון השנייה קיבלתי ממנו טלפון מפתיע ובו הזמנה להצטרף אליו כעוזר צלם לאחד ממסעותיו. במסע הזה הוא נפתח בפניי קצת יותר, והבנתי שיש לו סיפור אישי לא פתור עם אביו, שהיה אז כבר בן כמעט 90 ועם חוויותיו ממלחמת יום כיפור.
גם את המידע הזה קיבלתי ברמזים והייתי צריך להשלים דרך אנשים אחרים שעמוס שלח אותי לברר איתם, כמו אחיותיו וחבריו לנשק מסיירת שקד. בשלב הזה כבר ידענו שותפי דני מנקין ואני, שאנחנו רוצים לעשות סרט על סיפור חייו ולצלם אותו תוך כדי אחד ממסעות הצילום שלו. הסיבה: לספר את הסיפור של עמוס ההרפתקן האולטימטיבי בראיונות מתוך משרדים ממוזגים בעיר סואנת לא נראה לנו טבעי. עם איש כזה צריך לנסוע הכי רחוק שאפשר.
ואז, מתישהו בשנת 2010, עלה בפעם הראשונה הרעיון לצלול עם דוב הקוטב.
AMOS TRAILER FINAL B from Yonatan Nir on Vimeo.
היחיד בעולם
באחת השיחות אתנו, עמוס סיפר שיש תמונה אחת שחסרה בפורטפוליו העצום שלו: תמונה של דוב קוטב צולל, אותו הוא רוצה לצלם כשהוא צולל לצדו. הוא גם סיפר לנו שניסה כבר לצלם את התמונה הזו – מהלך שכמעט עלה לו בחייו, שכן דוב הקוטב רדף אחריו למעמקים. הוא ניצל רק בנס.
תחקיר מעמיק גילה לנו שארבעה אנשים צללו עד היום עם דובי קוטב - כולם היו צלמי ווידאו, נתון שיהפוך את עמוס (אם יצליח), לצלם הסטילס הראשון בהיסטוריה שעושה את זה. רק כדי לסבר את האוזן, על הירח צעדו עד היום 12 בני אדם...
כמספרי סיפורים, הבנו שיש כאן פוטנציאל עצום: איש לא צעיר, שחולם לעשות משהו שלא נעשה אף פעם לפני כן, והחלום שלו הוא גם הפחד הכי גדול שלו. נשמע מצוין. עכשיו איך לעזאזל עושים את זה? ״יש רק אדם אחד בעולם שיוכל אולי לעזור לנו״, אמר עמוס. ״קוראים לו אדם ראביץ׳״. ראביץ׳ הוא אחד מצלמי סרטי הטבע המפורסמים בעולם עם מומחיות מיוחדת לאזורי הקוטב. הוא צילם עבור דיסני, imax, נשיונל ג׳יאוגרפיק ועוד ועוד, וזכה בפרסי הצילום החשובים ביותר, בין השאר בפרס האמי שהוא המקבילה הטלוויזיונית של האוסקר.
כמה שבועות אחר כך הצלחתי לתפוס את אדם בסקייפ. הוא בדיוק חזר מעוד מסע צילום בקנדה הארקטית, אזור אליו הוא טס כל שנה כבר 25 שנים ברציפות. כשסיפרתי לו על הסרט שאנחנו עושים על עמוס ועל חלומו לצלול עם דובים הוא מייד הגיב בחיוב. מסתבר, שכשאדם היה בראשית דרכו כצלם, עמוס סייע לו רבות ובעיקר עורר אצלו אמונה והשראה: ״הוא אמר לי לחלום בגדול ולא לוותר אף פעם״, אדם נזכר. ״אם אני יכול לעזור לו עכשיו, להגשים חלום שיש לו, אין כאן בכלל שאלה. אני בפנים״.
״האם זה אפשרי?״ שאלתי, ״איך גורמים לזה לקרות״? ״אפשרי״, הוא אמר, ״אבל גם מסובך מאוד ונצטרך לא מעט מזל״ והסביר לנו בעדינות יש בסך הכל שבוע בשנה שבו מזג האוויר מתאים ויכול לאפשר לשני צלמים (עמוס ואדם שיצלם אותו) להיכנס למים עם דובי קוטב. אה, וכן: מזג האוויר בשנים האחרונות כל כך לא יציב שיש סיכוי שבכלל לא נצליח להגיע למקום או שנגיע אבל לא נמצא דובים... ״אבל אני אופטימי״, חייך אלי אדם על מסך הסקייפ... ״אם לא הייתי אופטימי כבר מזמן הייתי עוזב את עולם סרטי הטבע ובוחר לי מקצוע אחר...״.
התכנית שלו נשמעה הגיונית על הנייר.
צוות הצילום עם חלק מהציוד
האזור שבו עמדנו לצלם נקרא נונוואט, טריטוריה בצפון קנדה שגדולה פי 90 מישראל, ושחיים בה כ-30,000 אנשים בלבד. אדם סיפר שהוא מכיר אותה כמו את כף ידו ויש לו שם קשרים ארוכי שנים עם ציידים מקומיים שיכולים להביא אותנו עם הציוד הדרוש לאזור שבו דובי קוטב שוחים בקיץ.
מהר מאוד הבנו, כי בשביל לשרוד בשטח כשבוע ולצלם את הסרט, נצטרך להביא לאזור המבודד שבו נעבוד, מזון, מים, אוהלים, סירות, דלק לסירות, קומפרסורים למילוי מיכלים, גנרטורים, משקולות, ציוד לצלילת קרח, 6 מצלמות מסוגים שונים, ביגוד חם, רובים להגנה עצמית ועוד, ועוד ועוד... ״כשמזג האוויר יאפשר, נצא לים ונחפש דובים״. הוא אמר. ״נעבוד במפרץ עצום (בגודל של כל הנגב בערך... י.נ.) ולפעמים נפליג שעות ארוכות בלי למצוא דוב אחד. אבל בקיץ יש 20 שעות של אור בכל יום אז יהיה בסדר... תתכוננו לימי צילום ארוכים״...
מי שם את הכסף
ועכשיו עמדנו בפני האתגר הבא: גיוס כסף להפקה. מדובר באחת ההפקות הדוקומנטריות המורכבות וגם היקרות ביותר שיצאו אי פעם מישראל, ועצם העובדה שגיבור סרטנו הוא אדם בן 65 שמתכנן לצלול עם חיה שכמעט טרפה אותו בעבר לא הקלה על מלאכת גיוס הכסף.
בעיקרון, רצינו לצאת כבר בקיץ של 2013, אבל לא גייסנו מספיק כסף. כנ״ל לגבי קיץ 2014. גם בקיץ 2015 היינו עדיין קצרים תקציבית, אבל החלטנו לצאת בכל זאת. באזור בו עמדנו לעבוד אין שום תשתית לצילומים, או לצלילה, ואת כל הציוד נאלצנו לקנות בארה״ב, או בקנדה ולשלחו במטוסים ללב קנדה הארקטית. שם, הצייד המקומי אתו תכננו לעבוד, היה אמור לפרוק את הציוד היקר ולאפסן אותו.
שבוע לפני היציאה לשטח, כשכל כרטיסי הטיסה כבר בידינו (אני הייתי צריך 9 טיסות כדי להגיע מישראל לאזור הצילומים...), נאלצנו לדחות את ההפקה בשבועיים. נודע לנו כי הקרח הימי עדיין לא הפשיר, מה שכמובן לא מאפשר להפליג בסירות ולמצוא דובים שוחים. שבועיים אחר כך, גילו לנו צילומי לוויין ועדויות מהשטח שהקרח הימי עדיין קפוא.
דחייה נוספת הייתה בלתי אפשרית, כי כשהסתיו מתקרב הרוחות משתנות וסוחפות איתן ״קרח ישן״ (גושי קרח עצומים בני מאות שנים) לאזור הצילומים מה שהופך את ההפלגה לבלתי אפשרית.
צוות ההפקה עם המדריכים המקומיים
הפתרון היחיד שהיה לאדם להציע היה מטורף אבל אפשרי: להעביר את הצילומים כמה מאות ק״מ מערבה לאזור שבו על פי צילומי לוויין הקרח הימי כבר הפשיר. לצורך העניין נאלץ לשלוח את כל הציוד לצייד מקומי אחר שאדם מכיר ושמתגורר במושבה אינואיטית (אינואיטים הם שמם של בני המקום) אחרת. התכנית הייתה שאותו צייד ששמו ג׳ו קלוג׳אק, יעמיס את הציוד ששלחנו אליו על שתי סירות ויפליג עם כמה מבני משפחתו, מרחק של כ-400 ק״מ, לנקודה אליה אנחנו נגיע עם מטוס (שנצטרך, איכשהו לשכור). המטוס הזה לא יטוס פעם אחת אלא ארבע פעמים: פעם ראשונה כדי להביא אותנו עם הציוד שלנו, פעם שנייה כדי להביא דלק לסירות, פעם שלישית כדי להביא עוד דלק ופעם רביעית כדי להוציא אותנו משם.
זה היה רגע מלחיץ בו היינו חייבים להחליט בין שתי חלופות לא אופטימליות: דחייה בשנה, או צילומים במקום חדש ולא מתוכנן. ברגע הזה עירבתי את עמוס והוא הכריע חד וחלק: ״הצוות מוכן״, הוא אמר ״התנאים אפשריים, יש הזדמנות והסיכון הגיוני. הולכים על זה״.
רק בטבע
עם המון חששות אבל גם עם תקווה בלב יצאנו לדרך.
את מה שקרה לנו שם, בלב השממה הארקטית בשבועיים הבאים, ניתן לראות בסרט ״תמונת חייו״ בהפקתה של ננסי ספילברג שיצא לאקרנים בתחילת יולי. בלי יותר מדי ספויילרים, אומר שבשבועיים האלה עברנו קשת עצומה של תחושות וחוויות: פחד, תסכול, כעס, עצב, אבל, גם התרגשות גדולה וסיפוק, והמון רגעים קסומים של חיבור לטבע בראשיתי, שכמותו כבר כל כך קשה למצוא בעולמנו.
לעולם לא אשכח את הרגע בו ראיתי לראשונה דוב קוטב זכר ששוקל כ-700 ק״ג, שוחה במרחק של מטר בערך ממני. הוא נראה כמו לברדור עצום ודי חמוד, עד שהוא משחרר אליך נהמה שמזכירה לך שמדובר בחיית טרף שהאדם הוא חלק משרשרת המזון שלה.
כמה דקות אחר כך, עמוס קפץ עם הדוב הגדול ההוא למים ואת תוצאות המפגש ביניהם, שלא היה רחוק מלהיגמר רע מאוד אפשר לראות בסרט.
כמה דקות אחר כך, עמוס קפץ עם הדוב הגדול ההוא למים ואת תוצאות המפגש ביניהם, שלא היה רחוק מלהיגמר רע מאוד אפשר לראות בסרט.
הדב פורש את כפותיו למצלמה של עמוס
לעולם לא אשכח את השיחות הארוכות עם האינואיטים על הסירות, בשעות מורטות עצבים של חיפוש אחרי דוב. אנשים מיוחדים במינם, שאבות אבותיהם שרדו אלפי שנים באחד מתוואי השטח הקטלניים ביותר על פני כדור הארץ. הם מחוברים לטבע כמו שכולנו היינו פעם ומנסים, לא תמיד בהצלחה, לשמר את מסורתם אל מול שינויי האקלים והמודרניזציה. שניים מתוך ששת האינואיטים שליוו אותנו, נהרגו כשנה לאחר הצילומים כשחתול השלג שלהם שבר את הקרח הימי עליו נסע, וצלל למצולות. הסרט שלנו מוקדש באהבה לזכרם.
וכמובן, לא אשכח את הרגע שבו עמוס פתח את ליבו וסיפר לראשונה על מה ששמר שם זמן רב. על זוועות המלחמה שעבר ועל יחסיו הלא פשוטים עם אביו, שגם הם מגיעים לסוג של פתרון מסוים לקראת סוף הסרט.
והאם הוא הצליח לצלם את התמונה? אני משער שאתם כבר יודעים את התשובה.
והאם הוא הצליח לצלם את התמונה? אני משער שאתם כבר יודעים את התשובה.
עמוס המצלמה והדובים
מה שאני למדתי מכל הסיפור הזה, הוא שבסוף לא חשוב אם הצלחת לצלם תמונה כזו או אחרת, אלא חשוב מה שעברת בדרך אליה, האם נשארת נאמן לסיבה שבגללה יצאת למסע? איך המסע הזה השפיע עליך ועל יחסייך עם אנשים קרובים אלייך ומה הזיכרונות שהוא ישאיר בליבך לתמיד.