כשירדתי למים בפעם הראשונה, לפני המון המון שנים,  הייתה בי אקסטזה שלא הכרתי אף פעם. שילוב של קלילות, שקט וזילזול בחוקי הגרביטציה שהכרתי עד היום.

בפעם השנייה שירדתי לצלול, כבר הייתי בקורס הצלילה שלי, זה שביקשתי כמתנה ליום הולדת 18 וממנו המשכתי, כי אף פעם לא הרגשתי כמו שהרגשתי מתחת למים. אני זוכרת שהסתכלתי על המדריכים והמדריכות במועדון ואמרתי - ככה אני רוצה להיות. שנת שירות ושנתיים שירות צבאי ובחפש"ש כבר מצאתי את עצמי באילת משלמת מהפיקדון על קורס הדייבקון (SSI) שלי. משם ההעמקה לתוך המקצוע הייתה בלתי נמנעת ובשמונה השנים האחרונות דילגתי בין עבודות הדרכת צלילה מסביב לעולם, במקומות פופולאריים כמו קופיפי (תאילנד) וקוזומל (מקסיקו) ועד חורים נידחים כמו פמבה (טנזניה) או מסל ביי (דרום אפריקה).
 

לא ראיתי הכל, אפילו לא קרוב, אבל ראיתי הרבה וגם שמעתי פעם בדיחה "מה ההבדל בין מדריך צלילה לאלוהים?" ..."שאלוהים הוא לא מדריך צלילה". אהה. 

אמנם מקצועני צלילה מרגישים כאילו הם נפטון, אבל תסלחו לי, האם לכם אין איזו תחושת סיפוק ושליטה כשאתם יורדים למים וכל משקל גופכם יורד מכם? אתם לא נהנים לראות את השושנון רוקד מפחד שאולי תחדרו לו לטריטוריה? או ללטוש עיניים בשני תמנונים בתקופת הרבייה שלהם? או האם אף פעם לא הזזתם קצת את החול כדי שגם הבן זוג שלכם יראה את הסולית היפה שמצאתם?

כולנו מלאים באגו, וכן, גם בי הוא קיים. להתכחש לזה זה בערך כמו אלכוהוליסט בגמילה שאומר שהוא לא אוהב יותר וודקה. התרבות שלנו, המנטליות שלנו, רוויות בו, בכל תחום. אנחנו השגיים לטוב לרע, והגדרה הזו של "יציאה לעצמאות" לעיתים מעוות לנו את המציאות לגבי מה הרמה שלנו. אנחנו אולי לא נפטר מהאגו שלנו בזמן הקרוב, אבל מודעות אליו תגרום לנו להתרחק מהחנות משקאות הקרובה כמו שהיא תגרום להתרחק מקרקעית, או להשאר קצת יותר קרוב לבאדי שלנו.

אז, הנה שני הגרוש שלי על התחום וגם כמה טיפים מהניסיון.

הכל מתחיל ב...
שורשיו של ענף הצלילה מתחילים בצבא, במקצועיות נטו. לפני מלחמת העולם הראשונה היו נסיונות להביא אותו גם לחובבי הים אך רק ב-1942 המציא ז'ק קוסטו בעזרת אמיל גניון, את מערכת הנשימה הראשונה (Aqualung). בישראל התחום יוסד ע"י מדריכי צלילה, אנשי צבא וארכיאולוגיה ימית שחברו יחדיו והקימו ב-1966 את ההתאחדות הישראלית לצלילה. מאז, התחום עבר שינויים, חוקים חוקקו, תעודות הונפקו וכרגע אילת מתפקדת בכבוד כמוקד ירידה למים למאות אלפי צוללים כל שנה, מצלילות היכרות ועד צלילות טכניות ל-50 מטרים ויותר.
 
אין ספק: צלילה הוא אחד מתחומי הספורט אתגרי הפופולאריים ביותר בארץ. בקיץ, המועדונים משמשים כמפעל לייצור צוללים עם כמויות של מעל 100 חניכים במועדון בכל שבוע, וכאן שורש הבעיה... לדעתי.
 
הקורס נמכר לנו כחוויה שבסופה נוכל לרדת לבד למים. קיבלנו תעודה, לא? האם נהיה הפראיירים שלא מנצלים את זה? הרי כולם יודעים ש"אנחנו בטח לא פראיירים". הקורס כל כך זול שאין כבר כבוד אליו. כל המחירים עולים ולעומתם מחירי הצלילה רק יורדים, מועדונים מתחרים אחד בשני על מי מוריד את החליפה הכי נמוך ורוב המוסמכים לא יצללו יותר בחייהם והמיעוט שכן, יגיעו רק בעוד כמה חודשים לצלול כנראה הישר לריענון, לאחריו הם יצללו כמה צלילות עם חברים וישכחו מכך עד החופשה הבאה. אם נמשיך להתייחס לספורט הזה כספורט זול ש"כל אחד יכול" ככה הוא יהיה וככה נראה, לעומת זאת, אם נחזיר לעצמנו את היוקרה והכבוד ככה גם יראו הצוללים שלנו. אז פראיירים אנחנו לא, אבל האם לא יזיק לנו להסתכל במראה ולשפוט את עצמנו לחובה ולאו דווקא לזכות? לנשום מתחת למים זה קל, כל אחד יכול לצלול, אם ההגדרה היא לנשום, להשוות לחצים ולשחות. אבל, לא כל אחד יכול לשמור על איזון נייטרלי, לעזור לחבר בעת צרה ולשלב עם כל זה עם אוריינטציה בסביבה הימית. אין מה לעשות: צלילה נכונה מתחת למים דורשת נסיון.
 
ממש לא צריך שכל אחד יצלול ולא לכל אחד זה מתאים. לא סתם הצוללים היו העלית של הצבא ולא סתם מי שצולל מרגיש קצת כמו אלוהים. אם אתה מהתל בחוקי ניוטון ומתקרב לטבע שהכי רחוק מהאדם חוץ מהחלל, כנראה שיש בך משהו מיוחד, או לפחות צריך להיות...
 

למה אתה צולל?
השונית באילת שמתפרשת על שטח קטנצ'יק של 11 ק"מ בלבד, היא השונית הצפונית בעולם. בקורס צלילה עוברים שיעור שמירת טבע, אבל, זה לא מונע מצוללים לשבת על החול, או לשחות קרוב לקרקעית. רואים את זה כל יום. נכון שגם ילדים קטנים שמאכילים דגים רואים כל יום, אבל אומרים שהבורות היא ברכה, אם כך אז, מודעות היא קללה.
 
כיף לצלול, אבל, האם שקלת את האפשרות שמשהו יכול גם להשתבש? הנה, לא מזמן, ילד היה צריך לגרור את אבא שלו היישר לדיפברילטור. זה מה שהתחיל את הכל: לראות בן אדם כחול מחוסר חמצן כבר יצא לי, לאבד חבר מתחת למים יצא לי גם כן, לראות ילד מבצע נוהל הצלה ואז מתהלך הלוך ושוב במחשבה שהוא אולי אחראי למצב אביו עוד לא יצא לי. נכון, תאונות קורות, אבל, מכירים את זה שאומרים לכם "הייתם צריכים להיות שם"? אז, הייתם צריכים להיות שם. כדאי להבין דבר אחד: כשאתם יורדים למים עם מישהו, הוא החיים שלכם כמו שאתם החיים שלו. כשאתם בוחרים מי יהיה הבאדי שלכם, אתם חייבים לקחת בחשבון שכמו שאתם תצטרכו לעזור לו במקרה הצורך, הוא גם יצטרך לדאוג לכם. האם הייתם רוצים להטיל את האחריות הזו על הילד שלכם? על הבת זוג? בן זוג? חבר מהצוות? הייתם רוצים שהוא ישא את המשקל של שלומכם?
 
כשאתם חושבים על איזה כיף יהיה לצלול יחד, תזכרו שבאותה מידה שהצלילה תהיה מדהימה, היא יכולה להיות חוויה נוראית במידה ומשהו ישתבש (וזה אפילו לא תלוי בכם). אז מה עושים? מסתכלים במראה, כי עד שרשות הצלילה והמועדונים לא יקחו את המושכות לידיים, אנחנו אחראיים על עצמנו וזה הדבר הכי קשה שיש, להיות הבוס של עצמך.
 
פעם שאלתי את המנהל המקצועי שלי, איך אני יודעת האם להסמיך חניך? הוא אמר "את שואלת את עצמך 3 שאלות, האם הצולל בטוח לעצמו?  האם הוא בטוח לבן זוג שלו? האם הוא בטוח לטבע?" והאמירה הזו זה מלווה אותי עד היום בכל חתימה על תעודה. 
 
  

וכדי שאשן מעט טוב יותר הלילה, הנה כמה מההמלצות שלי לצלילה נכונה ובטוחה יותר, לכם, לבן זוג ולסביבה הימית:
 
 

רדו במשקל, ולא, אני לא מתכוונת לריצות ודיאטה

מעטים האנשים שצריכים עשיריות כדאי לשקוע. אם אתם פשוט לא מצליחים לשקוע, תקראו את הטיפ הבא: נתחיל מארכימדס. לא נכנס לסיפור חיו, אבל הוא היה בחור לעניין שגילה ש"על גוף המצוי בתוך נוזל פועל כוח עילוי (כוח כלפי מעלה) השווה למשקלו של הנוזל שנפחו כנפח הגוף ושצפיפותו כמו של הנוזל שמסביב לגוף". נפשט את זה ונאמר שמופעל עליכם כח עילוי וככל שהנפח שלכם גדול יותר והצפיפות קטנה יותר הוא עובד עליכם יותר. משמע, לא משנה כמה אתם שוקלים, משנה איך המשקל מחולק, באיזה נפח. אם אתם 90 ק"ג של שומן אתם תצופו יותר מ-90 ק"ג של שרירים. לחץ המים עוזר לנו בשקיעה וככל שנעמיק, החליפה נדחסת ואנחנו נעשים כבדים יותר בכל מטר. באילת, בגלל שהירידה היא מהחוף ולא מסירה, יש אתגר בשקיעה הראשונית. צריך להיות מודעים לזה, לנוע בעדינות בתחילת הצלילה ולהקפיד על ריקון אוויר מהריאות. מומלץ לעשות בדיקת משקולות לפני כל צלילה. גם אם אתם יודעים כמה משקולות אתם צריכים, תמיד יש שינויים ובמיוחד אם אתם צוללים הרבה, הניסיון יעשה את שלו ואתם תורידו משקל ממותניכם. תשאפו למינימום המשקל שצריך לביצוע שקיעה ראשונית ומקסימום שליטה בריאות ובנשימה. זה יקל עליכם משמעותית. בנוסף זה יעיל גם במצבי חירום וזה אפילו ישפר לכם משמעותית את צריכת האוויר. מבטיחה (ככל שתזיזו גוף פחות כבד במים כך תחסכו באנרגיה ובאוויר).
 

איך לבצע בדיקת משקולות?

נכנסים למים לעומק חזה-מותן בערך, מרוקנים את כל האוויר מהמאזן (ממש תישענו אחורה ותוודעו שהוא ריק) ולאחר מכן מרוקנים את כל האוויר מהריאות ומנסים לשקוע, פשוט ליפול קדימה לישיבה על הברכיים,. אם שקעתם, מעולה. עכשיו קחו נשימה גדולה ותראו עד לאיפה אתם צפים. אם הגעתם לגובה עיניים, מעולה. נראה שבחרתם נכון. אם אתם בקושי מגיעים לפני המים - תורידו משקל (והכוונה היא מהמשקולות).
בסוף הצלילה תעשו עוד בדיקה קטנה: אחרי שסיימתם את חניית הבטיחות ואתם קרובים לחוף, קחו את האוקטיפוס ותרוקנו את המיכל ל-50 בר ותראו איך אתם מרגישים. אם אתם עדיין על הקרקעית בנוחות, זה בעצם אומר שגם במצב שהמיכל כמעט ריק ומציף, אתם עדיין לא צפים למעלה. אם עפתם למעלה, אולי תוסיפו איזה פאונד לצלילה הבאה שלכם.
 

אם אתם בקושי מגיעים לפני המים - תורידו משקל
 
תהיו בררניים, זה לא בן זוג לחיים, אבל, כרגע, הוא החיים שלכם
כשבחרתם בני זוג, או בנות זוג בחיים, מה היה שם? ערכים דומים? משיכה? כימיה? תחומי עניין דומים? זה התחיל בזה והתפתח למערכת יחסים שבונים על אמון ודאגה אחד לשני. לא סתם קוראים לזה ״בן זוג״ ולא ״שותף לצלילה״. בן הזוג שלך חייב להיות מישהו שאתה מתחבר עליו וסומך עליו. אתם לא חייבים לצאת לדייט לפני, אבל, ממש לא יזיק שתשבו על כוס תה לפני הצלילה ותראו שיש כימיה, שאתם באותו ראש לגבי התנהלות הצלילה, ששניכם מכירים את המסלול (ואם לא, תסבירו אחד לשני, לפחות את הכיוון הכללי – אל תרדו למים כשאתם "מובילים" את הצלילה, זו לא צריכה להיות האחריות שלכם) וששניכם מסכימים על סימני ידיים ונהלי החירום (בתקווה שלא יקרו). לפני הירידה, חייבים לבצע את נוהל בדיקת בני זוג, גם אם יש לכם 100 צלילות.


מי שבחרתם כבן זוג לצלילה, אתם תקועים איתו עד סוף הצלילה
 
לא הייתם ליד הציוד, תבדקו. אתם לא יודעים מי נגע ומה קרה בזמן שישבתם בצד. ברגע שהתחלתם לצלול, תהיו יחד. מרחק תגובה הוא 2 מכות סנפיר מהבן זוג.
אני יודעת שהמרחבים הפתוחים קוראים לכם והבן זוג ממש מעצבן שהוא נתקע ככה על מורנה בשלוש מטר, אבל אין מה לעשות זה. מי שבחרתם, ואתם תקועים איתו עד סוף הצלילה. תשארו לידו, תנשמו. זה עדיף מתחושת הפחד שתסתובבו אחורה והוא לא יהיה שם.

איך לבחור בן זוג?
דבר ראשון, תפסיקו עם ׳לא נעים לי׳, הוא מת מזמן יחד עם צוללים שבחרו בן זוג שהם לא הרגישו איתו בנוח. אחרי שנפטרנו מהקונפליקט בנושא האינטואיציה שלכם, הנה כמה שאלות רלוונטיות לבן זוג לצלילה:
* מה הנסיון שלך? בשאיפה שהוא לפחות כמוכם אם לא יותר מנוסה.
* איזה צלילה בא לך לעשות? ׳סתם׳, זו לא תשובה, ספינות טרופות, רדוד, עמוק, ריף, אלו תשובות לגיטימיות.
* מה עושים במצב חירום? העובדה שרק העלתם את הנושא תשים/תייצר עירנות ומודעות ואותכם מוכנים לכל מצב. תוודאו שאתם יודעים מה לעשות בכל מצב ואל תתחילו במים לשאול שאלות. במצבי חירום אין זמן לזה.
 
תנשמו ולגמרי תהיו מודעים לזה
שמרתי את הטוב ביותר לסוף: פה הכל מתחיל ופה הכל נגמר. צולל טוב הוא צולל שמודע ושולט בנשימה שלו בכל רגע בצלילה. זה לא כמו נשימה באוויר. נשימה באוויר היא הרבה פחות מודעת. מי שבאמת יודע לצלול, יודע להרגיש ולהשתמש בנשימה. עוד לפני שהוא נושם אותה, הוא יודע איזו נשימה תביא לאיזו תוצאה, באינסטינקט. זה הכל בצלילה, זה מה שיוריד אתכם מתחת למים בתחילתה, זה מה שישמור עליכם ועל הטבע במהלכה וזה מה שייסים לכם את הצלילה בביטחה. אל תעצרו נשימה ותמיד תהיו מודעים לאיך היא משפיעה עליכם.

איך לנשום?
עומק 4 מטר. אזור חולי, מיכל 12L. תשכבו על הבטן, תהיו רגועים וקחו נשימה גדולה. כשהיא מתחילה לעלות אותכם תתחילו להוציא אויר. אתם תתחילו לשקוע (אם צריך תפמפמו). תעשו את זה עד שהגעתם ל-50 BAR במיכל. זה אולי נשמע מוגזם, אבל אין איך לחסוך בזה. זמן מים וריכוז בנשימה, זה מה שהופך בן אדם ממישהו שנושם מתחת למים לצולל.
 
בהצלחה.