פפואה ניו גיני (PNG) היא מדינה דמוקרטית מ-1975, הנמצאת צפונית לאוסטרליה, כשלצידה ממערב פפואה האינדונזית, הנקראת גם AIRIN JAYA.

PNG היא ארץ בת כ-600 איים, מאוכלסת על-ידי כשבעה מיליון תושבים השייכים לכ-800 שבטים ודוברת כ-250 שפות ועוד מאות דיאלקטים. השבטים ברובם הגדול מבודדים ואין אליהם דרכי גישה מסודרות. עיר הבירה, פורט מורסבי, אינה מחוברת בדרך נוחה למקום אחר ומספר הערים קטן ביותר. עיקר האוכלוסייה מפוזרת בשבטים הנמצאים באיים, באזור ההרים ובצפון באזור הספיק. כך היה מאז ומתמיד וכך זה נשאר גם כיום. העדר התקשורת בין השבטים במשך שנים רבות ומיעוט החשיפה לעולם החיצוני יצרו שונות חזקה בהתפתחות של השבטים.

PNG היא קלידוסקופ צבעוני, המשתנה ממקום למקום ומתבטא באורח חיים, תרבות ואמונות באזורים השונים; בריקודים, בתלבושות, בצבעים, בריטואלים, התמזגות עם טבע שונה בכל אזור, מלחמות קיום של השבטים, סט ערכים, מעמד הנשים, הלכות חיים.
הצבעוניות והגיוון של האנשים והתרבויות הם למעשה אספקלריה של הטבע בצורתו הטבעית וכולל מגוון סוגים של חיות, עופות, וכמובן, גם של חיים מתחת למים. 

 
ילד מאזור מט. האגן 
 
PNG בשבילי
חלום אישי שנרקם לפני כשלושים שנה, בעקבות סיפורים ששמעתי בזמן היותי בשליחות בסינגפור, הוביל אותי למקום המיוחד שנקרא PNG. סיפורים עלומים שרב היה בהם הנסתר על הגלוי. סיפורי פפואה היו מסתוריים, מוזרים ובמידה מסוימת מפחידים. סיפורים שהופיעו בחלומותיי במשך השנים והחליפו צורות, צבעים וריחות בדמיון ובפנטזיות. קשה היה לי לעמוד בפני כוח המשיכה העז הזה, ובכל זאת, עברו שנים רבות עד למימוש.
 
אקדים במעט את המאוחר ואומר, כי לאחר הביקור ב- PNG אני יכולה להגיד בבטחה – המציאות עולה על כל דמיון. מה שמצאתי בארץ הלא נודעת הזו, היה מעל ומעבר לכל חלום ולכל דמיון. הביקור בארץ האניגמטית עורר בי את כל החושים. יתר על כן, מצאתי חושים חדשים בתוכי – שלא ידעתי על קיומם. בדיעבד אני מבינה ש- PNG עבורי היא שלושה מסעות:
האחד – מסע קצר בארץ עצמה.
השני – מחקר וחיפוש משמעות בקריאה, לימוד, דיבוב וראיונות.
והשלישי, ואולי היותר משמעותי מכולם – המסע אל תוך עצמי.
 
אין ספק, PNG היא מקום רחוק ואחר, המציב אתגרים ויוצר תובנות מעשירות חיים. אחת התובנות, הבולטת והמעשירה שבהן היא "סבך הזמן" 

מהרגע הראשון שכף רגלי דרכה בפפואה, מובנו, או אי מובנו של הזמן, ניכר בכל פינה. משהו בתפישת הזמן בארץ הזו שונה מהמוכר. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמונחי הזמן המערביים המוכרים לנו אינם תקפים כאן. הם אחרים. יש איזה שהוא בלבול של הזמנים ושל דברי הימים.  

 
לוחמים, ילדים ופה אדום מלעיסת ביטל נאט
 
אנשי PNG נראים חיצונית כחיים בעולם של ימינו, אך בו זמנית שתולים עמוק אלפי שנים בעבר. הם חיים כאן ולא כאן. במאה ה-21 אבל גם בימי בראשית. אנשים צעירים בעיר מנסים בכל כוחם להיראות ולהתנהג כמערביים. המראה הוא מוזר ומבולבל. בחור צעיר במכנסי גלישה מודרניים מחזיק בידו סמארטפון ומצחו מעוטר בנוצות ציפור; בחורה שמחליפה את חצאית הג'ינס העכשווית שלה בחצאית קש מסורתית לפני כניסה לריקוד ריטואלי; אחות בבית החולים, בעלת תעודת אחות מוסמכת, מתייעצת עם השאמאן של הכפר שבודק עם הרוחות באם הטיפול שנתנה לחולה הוא נכון...
התחושה היא שאנשי PNG לא לגמרי בהווה וגם לא לגמרי בעבר. תחושה של ריחוף על ציר הזמן.  

שאמאן. התחושה היא שאנשי פפואה ניו גיני חיים בין העבר להווה 
 
פסטיבלים – SING-SING
מסענו ב- PNG החל בפסטיבל sing-sing ב- pidgin הלא היא השפה המקומית,  באלוטאו (Alotau) שהיא העיר הדרומית, בירת מפרץ מילנה. לפסטיבל זה מגיעים השבטים השוכנים בדרום, ליד החופים ובאיים. ברגע הגעתנו לחוף הים פרצו אל משטח הדשא רקדני שבטים מכל עבר. ססגוניים כשלל צבעי הקשת, קולות תיפוף מיוחדים של תופי הקונדו, צלילי הקשות צדפים, רשרוש קנבס החצאיות, נוצות וראשים מעוטרים, נשים, גברים, ילדים, הרבה מהם לועסים את הביטל-נאט ופיהם ושיניהם אדומים. מיצג מרהיב של גופות כמעט עירומים, שזופים, משוחים בשמן, אשר טיפות זיעה נוצצות עליהם תחת השמש היוקדת של צהרי האקלים הטרופי. אקסטרווגנזה של יופי.  
 
מין בלבול מתוזמר שכזה – קרוסלה מסתובבת במהירות בלתי נפסקת, היוצרת תחושה של יותר מיכולת ההכלה והתפישה של חמשת החושים. כאילו נדרשים עוד כמה חושים כדי לתפוש את גודל ההתרחשות. מעין תחושה של מעבר לקיום. שכרון חושים. 

  
מסיכת ביינינג בריקוד האש  

 
צפה את הלא צפוי
פראית, פרועה, בראשיתית, אניגמטית, בעלת רבדים רבים, ארץ של ניגודים וסתירות, קיצונית ובלתי צפויה – אלו הם רק חלק מהתיאורים מציתי הדמיון של המציאות הפפואנית.

סיפורים של רוחות וכשפים, קללות ומגיה שחורה, שאמאניזם, ציד גולגלות וקניבליזם אל מול הנצרות. הכנסייה, הנראית כשתל בגוף הפאגאניות ארוכת השנים. הזיקה והכמיהה ליהדות כמעטה חיצוני לאמונות קדמוניות הנשמרות בקפדנות בחיי היום יום. 
 

קניבליזם, הד-האנטינג ומה שביניהם 
סיפור שאירע באזור ה- SEPIK שבצפון פפואה ניו גיני מדגים את מנהגי הקניבליזם ואכילת האדם שאפיינו את האזור.
 
בשנים 1950 עד 1965 מתו ילדים ונשים רבים בשבט הפורה (Fore) ממחלה בלתי מוסברת. סימניה הראשונים של המחלה היו חוסר איזון וקואורדינציה פיזית, שהתבטאו בפרכוסים ונפילות, המשיכו לאט לשיגעון ועד מוות. המחלה ידועה בשם קורו (Kuru) ונמצאה שייכת למשפחת הקרויץ-ג'ייקוב ו"הפרה המשוגעת". 

לוחם בלבוש מסורתי וחץ וקשת  

אנשי הכפר היו בטוחים שזוהי קללת השבט השכן, שעושה בהם כשפים ומגיה וניסו להילחם בו, אך החולי והמיתות המשיכו. ב-1967 רופא אמריקאי, ד"ר גאדג'ואסק, נקרא לבדוק את הסיבה. הוא חי בתוך השבט קרוב לשנה, חקר את שפתם, תרבותם ומנהגיהם וביצע בדיקות שלאחר המוות לנפטרים. הוא מצא כי המחלה המסתורית נוצרה כתוצאה מטקס מקובל הנערך בשבט לאחר מות הגברים במשפחה. הריטואל היה שהנשים והילדים אכלו את מוחו של הנפטר היקר להם. הוא גילה כי למחלה יש תקופת דגירה ארוכה ולכן ההפרעות והמוות קורים זמן רב אחרי ביצוע הטקסים. גילוי זה הביא לד"ר גאדג'ואסק פרס נובל בשנת 1976. לאחר דור, שבו הקניבליזם בשבט נאסר, מחלת הקורו נעלמה כליל.
 
ישראל והקשר היהודי
להסתובב בפפואה ולהכיר אנשים הרגיש כאילו אנחנו בישראל. השמות הסובבים הם שמות של דמויות תנכיות, ממש כמו בישראל. מידי פעם אתה צריך לצבוט את עצמך ו"לרוץ במוח" מיבשת ליבשת, מזמן של עבר רחוק למאה הנוכחית. שמות כמו יהווה, אלוהים וכיוצא בזה מופיעים בכל מקום, כמו גם שלטים ברחובות עם פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה, ביחד, ללא הבדל.

ההערצה ליהדות גורפת את כולם. לעמדתם – ישו היה יהודי ורק אחר כך נוצרי. היחס אלינו, היהודים, הוא רגשי ומרגש. נתון מעניין הוא שבראש כנסיות רבות מתנופף דגל ישראל. וכן, דגל ישראל הוא השני הנמכר בפפואה, אחרי הדגל שלהם עצמם.  


שמלת דגל ישראל בדוכן בשוק. דגל ישראל הוא השני בחשיבותו אחרי הדגל של פפואה ניו גיני
 
PNG היא חברה במעבר, בתהליך. סממנים של הווה ועתיד מטפטפים אל תוך תרבות תוססת זו ומשפיעים עליה. מעט ולאט – אך לא ניתן להתעלם מהם.

   
בין לבין: אישה מקומית מחליפה לבוש – בדרך לעיר היא לובשת בגדים מערביים, כשהיא חוזרת לכפר היא מחליפה לבגדים מסורתיים (מתוך מיצג במוזיאון בבריסבין)  

 
הסיפורים עוד רבים ומעניינים – על אמה מלכת השוקולד, מלחמות השבטים, טקסי התבגרות שונים בשבטים השונים, מיתוסים שונים כמו מיתוס הקרוקודיל, סוגים ומשמעויות של ריקודים ומופעים, האש ומשמעותה, מנהגי הקבורה, שאמאניזם ורפואה מודרנית, והרבה על הנשים של פפואה – נושא רחב המחייב התייחסות נפרדת. על כל אלו ועוד הרבה אחרים ניתן לקרוא בספר שכתבתי: Tangled in Time,  מסע בארץ המיוחדת הזו, מקום שבו הזמן עצר מלכת וההתרחשות היא מחוץ לזמן.  

Tangled in Time   עטיפת הספר של דפנה נבו על המסע בפפואה ניו גיני
 
דפנה נבו (שטלצר) –
סוציולוגית, אנתרופולוגית וצלמת נלהבת, עם יצר למדנות וסקרנות בלתי נדלים, שנשבתה בחידה
מגוונת והמשתנה של פפואה ניו גיני של היום.
את ספרה  'Tangled in Time' כתבה בעקבות הביקור בפפואה.
מייל ליצירת קשר - nevodafna@gmail.com
ווטסאפ ליצירת קשר והזמנת ספר – 66851144390+