מעט אנשים בעולם מצליחים לחוש מגיל צעיר את ייעודם בחיים. נדירים מבין אלו הם אלה שמחליטים לזרום עם תחושתם זו בנחישות ולהקדיש את חייהם לכך. כזה בדיוק היה צביקה לבנת, שלימים אימץ לעצמו גם את הכינוי Ziggy - כינוי שהפך להיות מעין חותמת זהות דרכה התרגלו לקשר אותו ברחבי העולם עם פועליו לשמירת הסביבה הימית.

זיגי היה מאלה שהבין מוקדם מאוד בחייו כי ייעוד אמיתי אינו רק הבנה שבונה רצון שבונה פעולה, אלא ידיעה שעולה ממעמקי הנפש ונצרבת כתובנה עמוקה בלתי ניתנת למחיקה, מעין קול פנימי שלוחש לך לצעוד בדרך מסויימת ולתרום מעצמך, את עצמך, עבור משהו, איזשהו דבר, שהטבע, אמא אדמה, היקום אם תרצו, מבקש ממך כל העת ושוב ושוב מבלי להרפות לרגע לפעול למענו, כאילו הוא חלק בלתי נפרד מעצם ישותך. כן. כזה היה זיגי שהלך לעולמו לא מכבר. 
 
הוא היה אמן במלוא רמ״ח אבריו - צלם מוכשר, יוצר, במאי ועורך סרטי טבע ומופעים אור-קוליים, והכי חשוב - מחנך ומרצה בעל חזון שהקדיש את כל חייו ללא לאות לשם חינוך האוכלוסיה העולמית ובעיקר ילדי העולם, כדי להעביר את מסר חשיבות שימור הסביבה הימית והטבע התת-ימי. 
 
אי שם בשנות ה-80 לאחר שעבר קורס צלילה באילת, חש זיגי שהוא מתאהב בים ובטבע הרוחש מתחתיו ושהוא רוצה למצוא את עיסוקו בתחום. הוא החליט להישאר באילת ומצא עבודה שבמסגרתה עסק בצילום תיירים מתחת למים. זה היה למעשה סמן הדרך הראשון לקריירת צילום מפוארת בהמשך. במסגרת עבודתו עלתה בו ההכרה שתיירות לא אחראי יכולה לגרום לנזק רב לטבע התת-ימי. ההכרה בכך הובילה אותו להחלטה להשתמש בצילום התת-ימי שלו לשם חינוך לשמירת הסביבה הימית, ומאז החלו שני עיסוקים אלו - הקריירה שלו כצלם תת-ימי והאקטיביזם שלו בנושא האקולוגי, לשמש אותו זה בצד זה לכל אורך חייו. 


סרטון > שונית אילת מדברת - גרסה צנועה לקהילה הדתית
 
עם הימים הוא זכה להיחשב כצלם תת-ימי ויוצר סרטים מוערך במיוחד ועטור פרסים, ובעזרת יצירותיו הרצה רבות בנושא איכות הסביבה הימית ונחשב כמרצה חוויתי במיוחד. צילומיו פורסמו במגזינים רבים, ביניהם אף במגזין נשיונל-ג'יאוגרפיק הבינלאומי היוקרתי, אשר בו אף זכה להיכלל כחבר במועדון היוקרתי של הנשיונל-ג'אוגרפיק בתור מחנך וחוקר - "אקספלורר”.  
 
כחוקר נשיונל ג'יאוגרפיק, שיתף צביקה פעולה עם מוסדות ממשלתיים, מדעיים, אמנותיים וחינוכיים כדי לקדם שינוי התנהגותי וטיפוח פתרונות ברי קיימא לטיפול בזיהום בים. בין אותם מוסדות אפשר למנות גם את האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה, שבעזרתה פיתח תכנית לימודים לחטיבות הביניים שמטרתה יצירת שינוי התנהגותי בקרב בני נוער שתשפיע דרכם גם על משפחותיהם. זאת, על-מנת להפחית באופן דרסטי את השימוש בפלסטיק חד-פעמי ובכך לבלום את זרם הפלסטיק הבלתי פוסק לים. 
 
דרך אותה המסגרת הוא הגה ויצר את תכנית הלימודים ״אני למען הים״ במטרה לתרום לדור ההמשך ידע וכלים דיגיטליים לקידום שינוי התנהגות סביבתית. לבנת העביר מאות סדנאות לילדים ומבוגרים ברחבי העולם בבתי ספר ובמוזיאונים רבים ומכובדים, כגון המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע בניו יורק. 
 
לאחר סיום התואר הראשון ב-1995, הוא עבד מול המשרד לאיכות הסביבה בסנט קרואה שבאיי הבתולה של ארצות הברית והעביר הרצאות בליווי הקרנת שיקופיות בנושא בפני אלפי ילדי האיים.  
סרטון > צביקה למען הים 
 
המצב מדרדר והולך
למרות שהקריירה שלו עצמה שגשגה, הבין זיגי כי הלכה למעשה הוא חווה ומתעד עולם תת-ימי שמצבו רק מדרדר והולך. המציאות הזו עודדה אותו לפעול בנחישות וללא הרף כדי לקדם שינוי. הוא נדד בעולם במטרה לעשות כל מאמץ שביכולתו לשפר את המצב על-ידי פיתוח מודעות הציבור לצורך בשימור מצב הים והטבע התת-ימי, והפך לקולם של בעלי החיים בעולם הדממה, שמשלמים מחיר יקר מאד כאשר אנו פוגעים, אף אם בשוגג, במערכות האקולוגיות הרגישות שלהם. הוא קלט שמכיוון שרובנו לא זוכים בדרך כלל לצפות במרקם החיים המגוון להפליא שמסתתר במצולות, ולעיתים רבות אפילו כלל לא מודעים אליו, הוא יוכל לסייע לפיתוח המודעות הזאת, ומשם להבנת הצורך לשימור החיים התת-ימיים ואימוץ דרכי פעולה אישיות על מנת להיזהר שלא לפגוע בהם.
 
 עם בניסיו דל-טורו בהקלטת קריינות לסרט
 
כאשר סיים זיגי ב-1996 את לימודי התואר הראשון באמנות ויזואלית ב"סקול אוף ויז'ואל ארטס" בניו-יורק, הוא יכל פשוט לבצע עבודת גמר קצרה ולא מחייבת לשם קבלת התואר ולהמשיך לדרכו. אבל זיגי כמו זיגי לא יכל להסתפק רק ב"לצאת ידי חובה" לשם תעודת הסמכה. עצם ההחלטה לצאת ללימודי הצילום נבעה למעשה בעיקר מעצם ההתייחסות האוהבת שלו לים האדום כאל סביבתו הטבעית, אשר פיתחה בו רצון עז לצלם את החיים שמתחת לפני הים. בשל כך, הוא הגיע להחלטה שהוא הולך להפיק בתור פרוייקט גמר סרט תת-ימי מורכב שיכיל מסר חינוכי. תמונה של דג חכאי (Frog Fish) שראה במגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק", הניעה אותו להחלטה לנסוע לאיי הבתולה האמריקניים, שם בילה שנה שלמה. בין היתר עבד שם עם ילדים. בעזרת הקרנת שקופיות שצילם בעומק הים, הסביר להם עד כמה חשוב לשמר את הסביבה הטבעית. "לקח לי זמן להבין - שיחזר מאוחר יותר - ״שאם אני רוצה באמת להשפיע בנושא, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הילדים, כי לילד יותר קל לשבת על המצפון של אבא שלו". ואכן, את פועלו לחינוך ילדים בתחום האקולוגי הוא הלך ופיתח מאז באופן מרשים, כשהוא יוזם עוד ועוד תוכניות חינוכיות בנושאי איכות הסביבה והים. 

 מרצה לילדי העולם
 
אחרי שנה באיי הבתולה חזר לבנת לישראל והמשיך לנופף פה בדגל שימור הסביבה. הוא החל לכתוב טור בעיתון "פשוש" של החברה להגנת הטבע ובעוד מגזינים, והציג תערוכת צילומים תת-ימיים ראשונה בבית הציירים והפסלים בתל אביב. התערוכה שנדדה בכל הארץ התמקמה לבסוף באילת, אבל רק לאחר שצביקה שכנע בנחישותו את ראש העיר דאז, גבי קדוש, ללוות אותה בסדנאות לילדים ונוער בנושא. 

 “עידן התבונה" מהתערוכה בבית הציירים והפסלים 1997
 
במקביל, אירגן אירוע הסברה לילדי העיר במרכז האמנויות שבעיר תחת הכותרת "חבל על הים", בשיתוף האירגונים הירוקים בישראל. באירוע השתתפו גם ילדים מירדן שלמדו עם ילדי בתי הספר היסודיים באילת כיצד ליצור אמנות מפסולת סביבתית. פרוייקט אחר שיזם היה תוכנית לשיקום אלמוגים באילת שהפעיל ביחד עם המצפה התת-ימי, בהשתתפות ילדי בתי הספר באילת. "חשבתי לעצמי שחשוב מאוד שילדים יבינו שאלמוגים זה דבר חי", הסביר. צוות המצפה אסף שברי אלמוגים מתוך כוונה שהילדים ילמדו כיצד לאושש אותם ובסוף התהליך יחזירו אותם לים. הוא גייס כספים והשיג אישורים עבור התוכנית, וכך סייע לקדמה והיא הלכה וצמחה מ40 ילדים בתחילתה למאות רבות בהמשך.
 
עם החזרה  לאילת הוא גם שימש כרכז הישראלי בפרויקט לתיירות בת קיימא במפרץ אילת לשם קידום יחסי השלום עם ירדן באמצעות פעילות סביבתית משותפת, דרך ארגון "ידידי כדור הארץ - המזרח התיכון”. במסגרת זו יזם פרוייקט לשיתוף פעולה אקולוגי ימי בין ישראל לירדן. זאת, על ידי אירוח קבוצת צוללנים ירדנים באילת למטרת עזרה במבצע ניקיון תת-ימי במימי אילת בצוותא עם צוללים ישראלים, ומאידך, התארחות אצל השכנים הירדנים בעקבה של קבוצת צוללים ישראלים בהובלתו, לשם פעילות משותפת דומה בצד הירדני. הפרוייקט גם היווה חלק ממבצע עולמי בשם "ניקוי העולם" שהחל את פועלו כבר מספר שנים לפני כן ברחבי כדור הארץ. 


דיונון 
 
זיגי, ששימש אז כמנהל משרד 'אקו-פיס' באילת, חבר לשכנו הירדני מעמאן, מוזס מאייר, ושניהם פעלו יחדיו תוך שיתוף צוללים ישראלים וירדנים כדי לארגן מבצעי ניקיון במפרץ אילת, משני צידיו. הצוללים הירדנים גם השתתפו במבצע איסוף והעתקת אלמוגים מנמל אילת, שניזוקו קשות מהבוץ והחול שנערמו עליהם עקב עבודות הרחבת הנמל. בנוסף, התקיים מבצע בידוק וניטור אלמוגים באזורים נבחרים בחוף הדרומי באילת שהשתתפו בו מדענים ביולוגיים ימיים ומדריכים משלל מועדוני הצלילה בעיר. פעולה זו היוותה גם חלק ממערך בינלאומי לבחינה מדעית של מצב שוניות האלמוגים ברחבי העולם ותוצאות הבדיקה הועברו למרכז בהונג קונג במקביל לתוצאות משאר העולם. המבצע גם זכה לתמיכה רחבה של מוסדות רבות בעיר והגביר את הקונצנזוס לצורך בשימור שוניות האלמוגים באילת. כך סייע זיגי למעשה לצרף את אילת למאמץ הבינלאומי להגברת המודעות והצורך בשימור שוניות האלמוגים בעולם כולו.
 
במקביל, לימד זיגי את הנושא בבית הספר היסודי "ערבה" ועבד במרכז מחקר ימי וסביבתי באילת. במסגרת עבודתו דאג לפתח את תכנית הילדים המרשימה לשיקום אלמוגים בשיתוף המצפה התת-ימי באילת. הפיילוט לתכנית זו שכלל בתחילת הדרך ב-1999 כ-40 ילדים, הלך והתפתח למעורבות של מאות ילדים באותו הפרוייקט, ואף יותר כיום.
 
באותה תקופה הוא יזם פרוייקט נוסף בחסות משרד התיירות, של הרצאות שבועיות לתיירים, בהן תיאר את הסביבה הימית במפרץ אילת על סך מורכבותיה.
 
במהלך יותר מ-30 שנה הפיק צביקה שלל צילומים, יצירות אמנותיות, סרטים ופרוייקטים שאותם מיקד תמיד וללא לאות בנושא החינוך לשימור בתי גידול ימיים. הוא זכה לעבוד עם אמנים בינלאומיים מהדרגה הראשונה בארץ ובעולם דוגמת  מרטין שיין, בניסיו דל-טורו, דויד דאור, דיויד ברוזה ועוד. אלו, התרשמו מאד מאישיותו של זיגי והבינו את חשיבות פועלו, ולכן ששו לסייע לו בהפקת יצירותיו לשם הגברת המסר האקולוגי והפצתו בעולם.
 
 
סרטון > תשדיר שירות לתיירות בהוואי - Hawaii Reef Etiquette PSA
 
וגם אוסקר
לאחר התקופה באילת נסע זיגי להוואי, שם הקים פרויקט יצירתי מרתק שהתממש בדמות סרטון שמשמש עד היום כתשדיר שירות Hawaii Reef Etiquette Public Service Announcement. דרך הסרטון הוא מאפשר לבעלי החיים "לדבר בעד עצמם” ולהסביר את מורכבות חייהם מתחת לפני הים. התשדיר שזכה להצלחה כבירה משודר עד היום באנגלית ויפנית עבור למעלה משני מיליון מבקרים בשנה בטיסות נכנסות להוואי, חדרי מלון, ספינות שייט תיירותיות ועוד. 
 
הסרטון הוקרן גם בעשרות פסטיבלי סרטי טבע בינלאומיים וזכה בפרסים הבאים:
1. תשדיר השירות הטוב ביותר לשנת 2006 בפסטיבל סרטי הטבע הבנלאומי במאי 2006
2. פרס חביב הקהל ופרס מיוחד מהשופטים בפסטיבל הצילום התת ימי באנטיב, צרפת 2006. 
3. מקום ראשון בקטגוריית סרטי הילדים בפסטיבל WildFilm Asia 2007 בחסות BBC שהתקיימה בסינגפור. 
 
ראוי לציין שבכל הפסטיבלים המוזכרים לעיל, זיגי היה הנציג והזוכה היחידי מישראל.  
 
כשזכה ב״אוסקר״ לסרטי בע״ח בארה״ב, הוא ביקש להדגיש בראיון לכבוד הזכייה שהסרטון יוכל לסייע להציל גם את השמורות בים סוף. הוא סיפר שמקור ההשראה שלו מלכתחילה היה הים האדום באילת, שם החל למעשה לצלם מתחת למים ״כשעוד היה שם משהו" לדבריו. "מאז״, - הסביר זיגי - ״הבנתי שבעזרת סרטים אפשר לשנות את המודעות לשמירת הטבע אצל הצוללים והנופשים״. 
 
הוא אהב את הים, ובעיקר את מה שמתרחש מתחת לגלי הים אצל מגוון בעלי החיים התת-ימיים שהוא נהג לא פעם לכנות “המשפחה הדגית שלי”. במשך הזמן הפכה האהבה הזו למקצוע, ולבנת הפך לצלם תת-מימי ובמאי של סרטי טבע. מעבר לשבחים בעקבות הזכייה באוסקר, זכה ״חובב עולם הדממה״ גם להכרה בינלאומית לפועלו כבמאי סרטים תת-ימיים. נכון להיום, מיליון איש בשנה רואים את הסרט בכל טיסה שיוצאת להוואי, ולומדים בעזרתו כיצד למזער את ההתנהגות התיירותית המזיקה לטבע באי הקסום. כשראה שהחוקים בהוואי קפדניים ומאוכפים בקפידה, נזכר במצבו העגום של ים סוף, וההרהורים בכך כאבו לו אמנם, אך באותה הנשימה גם ידע והדגיש תמיד מול כל גורם אפשרי, ש״אנחנו עדיין יכולים להציל את הים האדום באזור אילת אם נחולל שינוי פשוט על ידי חינוך נכון שיגרום לאנשים להבין שהקילומטרים הספורים הללו של החוף שם הם אוצר טבע אדיר ונדיר". 
 
בראיון לכבוד הזכייה הודה צביקה שצילום סרט שגיבוריו דגים זו משימה לא פשוטה בכלל: "בשביל שבע הדקות שמוצגות כעת על המסך, נאלצתי לבלות כשנה וחצי בצלילה וצילומים מתחת למים בהוואי”. מאידך, למרות הקושי, היה נפלא בעיניו שאנשים צופים, מתרשמים ואפילו מעניקים פרסים על המאמץ שלו להביא את נפלאות הטבע על סך מורכבותו ורגישותו אל מול פני הצופים, ובכך הוא מסוגל לסייע להם להבין את מורכבות מערך הטבע התת-ימי ולהפנים בכך עד כמה הוא רגיש למפגעים אנושיים שעלולים להפר בקלות את האיזון העדין והשברירי שבין מגוון יצורי הים האדיר בבית הגידול התת-ימי. 
 
 
המשפחה הדגית שלי
 
בסוף יוני 2007 זומן צביקה להפליג עם ספינת המחקר האמריקאית NOAA לאיים הצפוניים הנידחים של הוואי – אזור טבע פראי שמור ביותר שנחשב לאחד האתרים הבודדים בעולם שאינם נגועים בידי האדם. למעשה, חל איסור גורף על ביקור תיירותי בו ורק ספינות מחקר מקבלות אישור מיוחד לבקר בו. צביקה התבקש להפיק סרט הסבר לקונגרס האמריקאי על עבודת המחקר המתקיימת באזור. 
 
ועם כל זאת,  ים סוף היווה חלק חשוב מחייו. מאז אותו קורס הצלילה שבו הוסמך לראשונה כצולל באילת ב-1986, הוא נהג בכל פעם שהיה מגיע לביקור בארץ לבלות חצי מזמנו עם מי שהגדיר כאמור בתור: "המשפחה הדגית שלי". כאב לו לראות את הנזק המצטבר והולך במצב שוניות האלמוגים באילת, בזמן שכבר היה ברור ממחקרים שהמשך ההידרדרות יביא לבסוף לנזק בלתי הפיך שיהפוך את הנוף התת-ימי באילת למדבר ימי נטול חיים וצבע. מדענים הבהירו באופן חד-משמעי דרך מחקרים, שלמעשה רק בין 20% - 30% מהאלמוגים בשוניות אילת נותרו עדיין בחיים. אך זיגי קלט שגם אם מאוחר מדי ברמה מסוימת, זה עדיין לא מאוחר מדי גם עכשיו כדי להציל את הנותר. 
 

סרטון > Connected - We're All One
 
בניתוח של המצב, הוא דאג תמיד לספר כי מה שגורם למצב העגום הם מספר גורמים שפועלים יחדיו: לחץ כמות מבקרים גדולה מדי; תכנון סביבתי כושל; הזרמת ביוב לים; חקלאות ימית; ועוד. אלו רומסים את השוניות ולמעשה הורסים באופן סיסטמטי ומסיבי את בית הגידול של יושביהן ומפירים בכך את האיזון העדין בין מערכות החיים השונות החיות בו, אשר היה אמור להתקיים באופן הרמוני ללא נוכחותו המפריעה של האדם. מדי יום, מאות ולפעמים אלפי מבקרים, צועדים, דורכים על השונית, בועטים ורומסים אלמוגים, יושבים ברישול על קו המים ומאכילים את בעלי החיים רק כדי להצליח לראותם מקרוב, בזמן שהם מוקפים בפסולת פלסטיק למיניה, שבעצמה מהווה תוצאה של נוכחות תיירותית מסיבית מדי. אלו מועפים לים על -ידי הרוח ואז שוקעים אל מתחת לפני המים ומסכנים את בעלי החיים כשהם בולעים אותה במחשבה שזה אכיל, וכתוצאה מכך נחנקים ומתים. 
 
זיגי קלט שרוב הציבור כלל אינו מודע לנזק המצטבר שנגרם מהתנהגות רעה זו, ולכן האמין בנחישות עד יומו האחרון שיש מספיק דברים שעדיין ניתן לעשות למען הטבע התת-ימי באילת לשם שיפור המצב. לכן טען שוב ושוב כי מחובתנו הלאומית והמוסרית לעשות כך: "השונית היא חלק מהטבע של ארצנו שסובל וזקוק לעזרה של כל אחד מאתנו כדי להצליח להשתקם. יש לנו ארץ מדהימה ביופיה ואנחנו קוברים אותה בפסולת. אנו חייבים לדאוג לטבע כדי שלילדים שלנו יישאר אחרינו קסמו של הטבע.”
 
סכנת שקיות והפלסטיק
 
בשלב מסויים, קיבל זיגי הצעה מנשיא הסקול אוף ויז'ואל ארטס בניו-יורק (צלם תת ימי חובב בעצמו), - מילגת לימודים שהחזירה אותו  לניו-יורק להמשך לימודים של שלוש שנים לתואר השני. במסגרת התואר החליט להפיק סרט תיעודי שישווה בין בתי הגידול התת-ימיים של ים סוף והים הקאריבי. את הסרט צילם ב-2001 כשהוא מבלה את זמנו לסירוגין בין אילת לסנט קרוי. בתחילה שאל לבנת את המצלמה של המכון לחקר הים באילת עד שבהמשך כבר הצליח לרכוש מצלמה מקצועית מרשימה משלו. 
 
“רציתי להראות שלמרות שמדובר בשני ימים שונים שנמצאים בשני צדדים שונים של העולם, מדובר למעשה באותה מציאות” - סיפר - “הים באילת, שהוא יותר ותיק, הפך לבית קברות של אלמוגים. כ-70% מהאלמוגים שם כבר מתים. כשאתה צולל מטה אתה רואה בקבוקי פלסטיק, שקיות ניילון, וכמויות של זבל שהורסים את הריפים. גם בריכות דגי המאכל שהקימו שם בלב המפרץ הורסות את הים, שכן הדגים מאוכלסים בתוך הכלובים בצפיפות כל כך גדולה שזה מעודד התפתחות וירוסים ותחלואה שמאלצת את המגדלים לשפוך אנטיביוטיקה לתוך הכלובים, וזו ממשיכה למעשה לשקוע לקרקעית הים ומזיקה לסביבה הימית. בכל פעם שאני צולל אני רואה שהמצב רק מחריף. בקריביים המצב אמנם דומה, אך באילת המצב גרוע יותר. אנשים שרואים את הסרט שצילמתי לא מאמינים שצילמתי אותו באילת כי הם לא זוכים לראות את בעלי החיים שהצלחתי לצלם, מכיוון שלצערי אלו כמעט ואינם קיימים שם יותר בעקבות הנזק המצטבר”.
 

זיגי בעבודה     צילום: בועז סמוראי 
 
אחרי עבודת עריכה מאומצת נותר זיגי עם 48 דקות של סרט דוקומנטרי יפהפה, אותו הוא מקריין באנגלית. דרך הסרט הוא חושף אינספור דגים מדהימים, אלמוגים, אצות ויצורים אקזוטיים נוספים, ומגלה לצופה עולם ומלואו הרוחש בתוך הריפים. את הסרט הוא חותם בבקשה: "בואו נשמור על כדור הארץ היפהפה שלנו". 
 
הסרט שמלווה במוזיקה מקורית של להקת אסטה, הוקרן ב"ברוקלין אקדמיק אוף מיוזיק" בניו-יורק, ומאוחר יותר בסדנאות שנערכו למורים לביולוגיה במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. בהמשך, השתתף הסרט גם בפסטיבל היוקרתי לצילום תת-ימי באנטיב, צרפת. זיגי צוטט כשהוא מציין בענווה שגם ללא זכייה בפרסים על יצירותיו, הוא כבר מקבל את הגמול שלו דרך האפקט שהסרט יוצר עבור הצופים ובעיקר הילדים, כשהם מתוודעים לראשונה לבעיה הכואבת מתחת למים אשר מפתחת בהם את המודעות האקולוגית לצורך בשימור והגנת הסביבה התת-ימית. אלא שגמולו היה בכל זאת כפול ומכופל, וכך יצא שבתום לימודי התואר השני ב2003, זכה צביקה עם סרטו התת-ימי הראשון Learning to Sea בלא פחות מחמש מדליות זהב בפסטיבלים מובילים ברחבי העולם.  
 
מסע להצלת השונית
זיגי גם היה חבר בפורום לקידום הקמת שוניות מלאכותיות באילת. עקב עומס תיירות הצלילה שגרם לנזקים כבדים בחוף הדרומי, הוא הבין שיש צורך חיוני להסיט אחוז ניכר מפעילות הצלילה לאזורים אחרים ברצועת החוף האילתית הצרה ממילא. בעזרתו של דיוויד לואיס, הבעלים של רשת מלונות ישרוטל, שאף צוטט באמרו: ""הרסנו את הסביבה והים ועלינו מוטלת החובה לתקן את הנזקים", הצליח ליזום תוכנית להקמת פארק תת-ימי בחוף הצפוני באילת שיהיה בכוחו להגביר את רמת האטרקטיביות הנמוכה עד אז של החוף הצפוני, עבור תיירות הצלילה. במסגרת הפורום הוחלט על קידום יוזמה ליצירת בתי גידול חדשים עבור החיים התת-ימיים על-ידי הקמת שונית מלאכותית שתיבנה לאורך חופה הצפוני של אילת, אשר ממנה התגבשה תוכנית להקמת פארק טבע תת-ימי פתוח לציבור שיכיל אטרקציות מגוונות כגון: אתר מערות, ספינה טבועה, אזור לגינון אלמוגים, אזור לתערוכות תת-ימיות, גן פסלים ואלמנט ארכיאולוגי תת-ימי. התוכנית נתמכה על-ידי עיריית אילת והמשרד לאיכות הסביבה, והחברה הממשלתית לתיירות הכריזה על נכונותה להקצות תקציב מיוחד לנושא זה. מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה שסמך ידו על הפרוייקט אף הכריז שבנוסף לפרוייקט וכסיוע מוגבר להגנת הטבע התת-ימי במפרץ אילת הוא יקדם תוכנית להקמת מערך ניטור לכל מזהמי הים באילת, שבסיוע רשות הטבע והגנים תטפל בשיקום השונית הפגועה בחופיה הדרומיים של אילת. 
 
למותר לציין כי זיגי היה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שדחפו ליישום הפרוייקט. נכון להיום, הפרוייקט טרם הושלם, אך נעשו מספר פעולות בנושא, כגון הטבעת ספינת הצוללים הותיקה "San Boat" ב2010 בצידו המזרחי של החוף הצפוני באילת בעומק של כ16 מ', כדי שתמשיך את שירותה לאחר שכבר איבדה זה מכבר את כושר השייט שלה, והפעם מתחת לפני הים כשונית מלאכותית. 

בודי העניק לזיגי ערך מוסף אדיר עבור שליחותו
 
ואז, “out of the blue” הגיע בודי (Bodhi) לעולם ונחת היישר אל תוך חייו של זיגי, אבא שלו. ביולי 2015 נולד בודי להוריו קתי וורד (Katie Ward) וזיגי לבנת. בעצם בואו לעולם העניק בודי לזיגי ערך מוסף אדיר עבור שליחותו. המשפט שזיגי אהב כל כך להשתמש בו "שמור על העולם ילד" קיבל עבורו משמעות מוגברת. הוא אהב מאד לקחת את בודי איתו להרצאותיו ושניהם בילו יחדיו זמן ניכר מאד בים. עוד כשהיה תינוק לקח זיגי את בנו לסדנת "צלילת תינוקות" ובתוך זמן לא רב לאחר מכן כבר לימד אותו לשנרקל תוך שהוא מכיר לו כמובן את נפלאות הטבע התת-ימי, או אם אפשר להשתמש שוב בתיאור שזיגי אהב להשתמש בו: ערך היכרות בין בנו לבין ״המשפחה הדגית שלו״. 
 
אל מול פני ״האומות המאוחדות״ - רגע השיא! 
ביוני 2023 זכה זיגי לכבוד גדול כאשר זומן על-ידי האו״ם להרצות בעצרת האו"ם בכנס לרגל יום האוקיינוסים העולמי - UN World Oceans Day Conference 2022. ניתן לומר בבירור שהיה זה רגע השיא שלו בקריירה שסימן עבורו את פריצת תקרת הזכוכית להכרה מקצועית בינלאומית גורפת בו כצלם ובמאי סרטי טבע חינוכיים ומחנך בעצמו למודעות אקולוגית ברמה בינלאומית ובתפוצה גלובאלית. 
 
לדאבון לבנו הרב ובאופן בלתי נתפש, ימים ספורים לאחר מכן כשחזר מכנס האו״ם לביתו, עזב אותנו זיגי במפתיע, והמשיך במסעו לעולם שכולו טוב. אך הוא דאג להשאיר מאחוריו כצוואה את מורשתו חיה וקיימת עבור כולנו, על מנת שנמשיך לקיימה, כדי להמשיך ולחנך גם את הדורות הבאים, להגן ולשמור על הכוכב הכחול שלנו. 
 
ואוסיף בנימה אישית: כחבר וקולגה של צביקה, שהיתה לו את הזכות להיות לו לשותף בפעילות לחינוך אקולוגי ברחבי הארץ, אני סמוך ובטוח שמורשתו מסוגלת להמשיך להיות אקטיבית בעזרת כולנו. אני זוכר שביום שהחלנו את פעילותינו המשותפת אי-אז ב-2006-7, צביקה שהגיע ממש זמן קצר לפני כן מניו-יורק, דאג לקבל את פני עם שלט ענק שכתב עליו באותיות קידוש לבנה את מילות השיר: "אני ואתה נשנה את העולם!". את הגישה הזאת בדיוק הוא ביקש להנחיל לכל מי שסביבו תמיד: להדביק זה את זה באותו "וירוס" ידידותי של אהבת הסביבה, על-ידי תובנה פשוטה שהוא מבקש שנעביר בינינו ללא הפסק, והיא שכדור הארץ הוא הבית היחיד שלנו, ולכן אנחנו מחוייבים לשמור עליו, ביחד! לי באופן אישי אין שמץ של ספק שנושא המודעות והחינוך לשמירת הטבע בכלל והימי בפרט, שזיגי ראה בכך כאמור שליחות חיים, חייב להיות נר לרגלינו. זאת, בייחוד כיום, במצבו האקולוגי העגום והמטריד של כדור הארץ, להזכירכם שוב: הבית היחיד של כולנו. 
 
צילום של זיגי מרצה בכנס האו"ם
 

אבקש לסיים דווקא במשהו אחר לגמרי שאמנם מבצע לכאורה פניה חדה מנושא הים, והצילום התת-מימי, והצלילה, ...אבל, אומר המון על האישיות המקסימה של צביקה, על הרגישות המיוחדת שלו, על מה שהוא היה ונחרת בליבנו באהבה. זהו מכתב שצביקה שלח לאימו הלן באחד מימי ינואר הסגריריים, אי אז לפני שנים בזמן לימודיו בניו-יורק:

יהי זכרו ברוך!

 
 
קישוריות לצפייה בתכנים מבית מפעלו של צביקה (זיגי) לבנת:
 
  
קבוצת פייסבוק REMEMBERING ZIGGY לזכר צביקה:
 
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4362434,00.html?fbclid=IwAR24D9sV8QAKjtu6DlxuSEq-3_0bTmNiDbdcKlo11tR8o3YZJg9tC75_qo8
 
https://www.iftsea.isees.org.il