אי שם בתחילת שנות 70 של המאה הקודמת, בעודי רובץ בחוף אלמוג, מול הצריף של ווילי הלפרט באילת, וממתין לצלילה הבאה, מתיישב לידי תייר. "תגיד" פונה אלי התייר, "אמרו לי שאתה צולל הרבה בסביבה, הגעתי לכאן אתמול, שכרתי רכב וציוד צלילה. אז, איפה כדאי לצלול?" התרוממתי ממרבצי באיטיות, הנפתי ידי לכיוון דרום. "סע בכיוון הזה" אמרתי, "בכל מקום שתעצור ליד קו מים, תצלול. כל החוף הזה מכאן ועד שארם זה אתר צלילה אחד גדול הכי יפה בעולם".
מועדון הצלילה בראשית שנות ה- 60
ידידי ושותפי דאז, מיכאל דניאל, שהאזין לשיחה התיישב ואמר: " אולי כדאי שתכין חוברת עם מפה של החוף ובה תסמן מקומות לצלילה, כך הם יפסיקו להטריד אותנו עם השאלות האלה " הוא הרהר מעט ואז הוסיף, "במחשבה שנייה, אפשר בעצם למכור להם את החוברת!".
"רעיון טוב" אמרתי וכבר דמיינתי בשמחה כמה צלילות מצפות לי.
"אבל איך נעשה את זה? צריך קודם לדעת היכן אתרי הצלילה שם, לא?" הוא שאל, בעודו מגלגל בראשו את הפוטנציאל העסקי שטמון ברעיון שהרגע זרק לחלל האוויר.
"אה, זה ממש פשוט מאד" עניתי "קונים ג'יפ, קונים טריילר לג'יפ, קונים קומפרסור שיתאים לטריילר שמופעל על דלק, מעמיסים כמה מיכלי צלילה, שקי שינה, ארגז עם שימורים, ארגז עם בירה, גזיה לקפה, בעצם, כדאי גם מצלמה. ואז כל שצריך זה רק לנסוע לאורך החוף לצלול ולסמן את האתרים היפים" ...
וכך היה.
מסע קסום לאורכם של חופים בתוליים יצא לדרך. מסע שגרר בעקבותיו מסעות נוספים למקומות שעליהם רק קראתי באגדות: איי באהמה, קיימן, פלורידה פלאו וגואם. אולם לעומת כל האחרים שבהם אתרי הצלילה היו ידועים, על חופי סיני היה מעט מאד ידע אם בכלל ואף אחד מהם לא השתווה לחופי סיני.
בתקופה ההיא הכביש לשארם היה סלול חלקית, נסעתי לאורכו ובכל מקום שהתאפשר ירדתי ממנו לכיוון הים בדרך כלל זה היה פתח של ואדי. לאורך קו המים נסעתי צפונה ודרומה עד אשר החוף נבלע במצוקי הסלעים. בכל כמה עשרות מטרים עצרתי ובחנתי את שולחן השונית. אם הבחנתי במשהו מעניין נכנסתי לים עם שנורקל ומסיכה ואם מצאתי שהאתר "שווה" חזרתי וצללתי עם ציוד מלא. הציוד "המלא" של אותה תקופה כלל, זוג מיכלי ברזל של 14 ליטר, שאותם פרקתי לבודדים כדי לחסוך בהפעלת הקומפרסור, ווסת בודד של פוסיידון, ומד עומק קפילארי.
מד לחץ ומחשב צלילה היו בגדר מדע בדיוני וכך גם מאזן ציפה. אמצעי הביטחון היחיד היה שסתום על ברז המיכל עם ידית מתכת ארוכה שנמשכה עד לבסיס המיכל להישג ידו של הצולל. כאשר זה השתנק מחוסר אוויר, הוא משך בידית השסתום וקיבל עוד 20 אטמוספרות שאמורות היו להספיק לעליה בטוחה.
לא הייתה לי תוכנית מסודרת ולא לוח זמנים ובדרך כלל כל מסע כזה הסתיים כאשר ... נגמרו האוכל, או הבירה. היו חופים קסומים ומבודדים שבהם נשארנו כמה ימים. סתם כך. והיו אתרים חסרי שם שנתתי להם את שמם וחלקם נתקבעו עד היום. ערכתי כמה מסעות ואחרי כל מסע חזרתי לתל אביב לכתוב לשרטט ולמסור את הסרטים לפיתוח. לא נסעתי לבד תמיד הצטרפו חברים, כמו חברי מתי גרינברג שהגיע במיוחד מלונדון , אלכס ארבל מעין-הוד ועוד. כשיצאתי למסע הראשון קיבלתי טיפ מפרופסור הנס פריקה שעסק בחקר האלמוגים באילת.
"צפונית לדהב" כך אמר "יש קניון תת-ימי מעניין. אני לא זוכר איפה. אבל אם תתמיד לשחות צפונה לאורכה של שפת השונית תגיע לסלע גדול. הקניון מתחיל ממש בצמוד לסלע וחותך את המדרון לכיוון מזרח עד לעומק של 45 מטרים".
הקניון צילום: דודו ורד
ואכן מצאתי את הקניון וצללתי לכל אורכו, וכשיצאתי מהמים החלטתי להמשיך בנסיעה צפונה לאורך קו המים. לאחר כמה מאות מטרים החוף נחסם על ידי תלולית בלתי עבירה שנוצרה מגלישת המצוק. טיפסתי על התלולית והבחנתי מרחוק באזור של מים כהים בלב שולחן השונית הרחב. זה מחייב בדיקה. חזרתי לג'יפ לקחתי שנורקל ומסכה והלכתי אל עבר השונית, רק כדי לשוב ולחזור לקחת מיכל צלילה כי זו לא הייתה עוד לאגונה. הייתי כבר אחרי צלילת עומק בקניון והיה לי "מיכלון" בודד, לכן ירדתי לעומק של 10 מטרים בהם הספקתי להבין שזו אכן אינה סתם לאגונה אלה מקום מיוחד שנראה כעין משפך עמוק ללא תחתית. נאלצתי לוותר ורק כשחזרנו צפונה עצרנו שוב בדהב התארגנתי עם שני מיכלים ו...ה"חור הכחול" נכנס להיסטוריה.
בעצם לא. כי כאשר הספר היה בשלבי עריכה סופיים והגשתי אותו לחוות דעת של חברי ההתאחדות לצלילה ובעלי מועדוני צלילה, כולם היו בדעה אחת שאסור לפרסם את הימצאותו של המעבר לים הפתוח במעמקי החור הכחול כי הוא מסוכן ורבים ינהרו לצלול שם. ואכן בהדפסה הראשונה של הספר האתר תואר, אבל המעבר לא הוזכר. ברבות הימים שיניתי זאת ובמהדורות חוזרות פתח היציאה בעומק החור הכחול כבר הוזכר.
החור הכחול - כפי שהופיע במהדורה שיצאה ב 1975
את הפקת הספר ליוו עוד כמה "קוריוזים": בעת עריכתו כשהתחלתי לשרטט את המפות עלה בי רעיון: "מדוע לא להשתמש בצילומי אוויר במקום במפות?". באותה תקופה למדתי טיסה וצבירת שעות טיסה היו חיונית, וחשבתי לשלב בין שני התחומים. מאחר וסיני הייתה אז תחת ממשל צבאי היה עלי להגיש בקשת רישיון לטיסה בגובה נמוך. להפתעתי בקשתי נדחתה, אולם לאחר ראיון אישי שבו הסברתי את מטרת הצילומים קבלתי אישור בשני תנאים: הראשון שאתחייב להעביר את כל הצילומים לאישור בטחון שדה והשני שאיש בטחון ישתתף בטיסות ויפקח עלי.
את הצילומים ביצענו עם מטוס ססנה 150 שהושכר בהרצליה. תחנתנו הראשונה הייתה אילת, שם פרקנו את הדלת הימנית של המטוס כדי שיהיה נוח לצלם, השארנו אותה בצד המסלול, תדלקנו, המראנו, צילמנו, אספנו את הדלת וחזרנו להרצליה.
הצילומים "יצאו" מצוינים! תבניות השוניות נראו ברורות וחדות. ואז הרגשתי שחבל ל"קלקל" אותם עם ציורי חיצים וסימוני נתיבי צלילה עליהם. אז מה עושים? פשוט. החלטתי להדפיס את מסלולי הצלילה על נייר פרגמנט שקוף שימוקם מעל התמונות. הכנתי דגם סופי של הספר וכל מי שראה אותו הכריז: "רעיון מיותר, לא ישים, וטיפשי!".
בית הדפוס הודיע כי הוא לא מתחייב שההדפסה והכריכה יהיו מדוייקים ואם יהיו פספוסים זה לא באחריותו. בסוכנות סטימצקי, לה הצעתי להפיץ את הספר, הביעו דעה נחרצת שזה לא מסחרי והציבור לא יקבל זאת.
(הם ניאותו להזמין בקונסיגנציה 200 עותקים. ההזמנה החוזרת שלהם היתה 5000 עותקים!). הצגתי את הספר גם בפני הנהלת ההתאחדות הישראלית לצלילה, כיוון שבספר היה פרק על רפואת צלילה שנכתב ע"י ד"ר יהודה מלמד ורציתי להוסיף גם על בטיחות בצלילה ולהקציב כמה עמודים ל"דבר ההתאחדות" ללא תמורה.
בחרדת קודש התייצבתי בפני הנהלת ההתאחדות שהיו"ר שלה אז היה יצה (תת אלוף יצחק יעקב ז"ל) והצגתי את הספר. הנוכחים העבירו את הדגם מיד ליד דפדפו בו ואז יצה סיכם ואמר:" בשביל מה צריך ספר כזה? מהודר מדי...צילומי צבע... נייר שקוף. זה מיותר! נראה לי שמספיק להוציא חוברת פשוטה בסטנסיל (סוג של העתקות משרדיות בשחור לבן שהיה אז בשימוש) ובעצם זה מה שאנחנו מתכוננים לעשות".
ואז הגיעה "הבשורה" מצה"ל: הספר נאסר להדפסה ולהפצה! הוזמנתי לראיון בקריה ושם הוסבר לי כי בצילומי הספר חשפתי "חופי נחיתה פוטנציאליים" שהצבא המצרי עלול להשתמש בהם! הקרנתי את השקופיות אחת אחת במשרד ביטחון שדה, כשאני מנסה להבין היכן חופי הנחיתה, לפתע קרא אחד הקצינים שהיה נוכח בפגישה: "עצור כאן " הוא ניגש אל המסך עליו הוקרנה תמונה של ראס מוחמד והצביע על ריבוע קטן לבן "זהו מתקן סודי שלנו" הוא ציין בהתרסה.
"זו סככה שבנו דייגים בדואים, היא נטושה" עניתי.
פרץ ויכוח סוער אבל לבסוף הצילומים אושרו בתנאי שאמחק את חלקים מצילומי החופים, כולל כמובן את 'המתקן הסודי'.
Shark Reef- ראס מוחמד - כפי שהופיע במהדורה שיצאה ב 1975
הספר ראה אור. הוא תורגם לגרמנית, צרפתית ואיטלקית, הודפס במספר רב של מהדורות וזכה לפרסום בינלאומי. ואתם שואלים ומה עם מחיקת קטעים בצילומים על פי דרישות חיל הים? ובכן זה פשוט "נשמט" מזכרוני, "ונזכרתי" בהתחייבות רק אחרי שהספר כבר הוצג בדוכנים.
יודעי דבר אומרים שה- Red Sea Diver's Guide היה בין התורמים המרכזיים לפרסומם והצבתם של חופי אילת וסיני על מפת הצלילה הבינלאומית ומי אני שאתווכח איתם?
Shark Reef- ראס מוחמד, איור תלת-מימדי עבור הגירסה דיגיטאלית
במקביל להכנת ה- Red Sea Diver’s Guide, כתבתי והוצאתי לאור את ספר הילדים 'הים אשר אהבתי', בו ניסיתי למשוך את ילדי הצוללים אל העולם האהוב על הוריהם, ואת מגדיר הדגים 'מדריך דגי הים האדום' שהודפס על נייר פלסטיק מיוחד כדי שיוכלו לצלול איתו ותוך כדי צלילה לזהות את דגי השונית.
לקראת סוף שנות ה-70 עם חתימת הסכמי השלום בין ישראל למצרים היה ברור לכולם כי תוך זמן קצוב נאלץ להיפרד מסיני. מבחינתי ה'גרנד פינאלה' של העידן שעמד להסתיים היה סיפורה של ה- Dunraven. סיפור שהתחיל עם "קריצת עין" והסתיים בפרויקט מורכב וסרט מצויין של הבי.בי.סי.
סוף "העידן'" שנראה באופק, גרם באופן טבעי לירידה במספר תיירי הצלילה שהגיעו לשארם-א-שייך ולכן באחת מפגישותיי עם הוארד רוזנשטיין, בעל מועדון הצלילה הוותיק במפרץ נעמה, הוא ביקש שאעצב מודעה או קמפיין ל- Skin Diver's Magazine.
"מודעות לא יעזרו", אמרתי להווארד, "יש לי רעיון טוב יותר".
"במקום לבזבז כסף על מודעות, אני מציע שתקנה כמה מטבעות זהב בריטיות מתחילת המאה, תן לכמה תיירים למצוא את המטבעות הללו, תוך כדי צלילה, ובמקביל תפיץ את השמועה, שאחת מאוניותיו של לורנס איש ערב טבעה באזור עם מטען מטבעות זהב שהיה במטענה".
המשכתי והסברתי: " לורנס היה איש מודיעין בריטי שפעל באזור בעת מלחמת העולם הראשונה. תפקידו היה להמריד את שבטי הבדואים ואת הסעודים כנגד הטורקים. לשם כך ניתן לו תקציב של ארבעה מיליון פאונד במטבעות זהב, אותם הוא היה אמור לשלם למורדים. עמדו לרשותו ארבע אוניות. צריך רק להפיץ את את שאחת מאוניותיו, עם הזהב עליה, אולי נמצאה!! "
הווארד התבונן בי ואמר במבטאו והמיוחד "האם אתה יודע משהו שאני לא יודע?"
" לא" קרצתי אליו "לא היה ולא נברא, המצאתי את זה ממש עכשיו".
לאמיתו של דבר, בסיס הרעיון היה שבאותה תקופה רציתי לכתוב ספר בשם: In the footsteps of Lowrence. אבל כבר בתחקיר הראשוני הבנתי שלורנס לא איבד שום אוניה וכל הזהב הגיע ליעדו. אינני יודע אם הוארד האמין לסיפורי או לא, אבל פתאום התחילו לצוץ בסיני שמועות על אוניה מסתורית שטבעה ועליה מטען זהב.
זמן קצר לאחר מכן ולמרבה הפלא דווקא אז, התגלתה אונייה טבועה, שנראתה תואמת לאוניה מתחילת המאה ועשרים. זהו, צהלו כל הצוללים, נתגלתה אוניית הזהב של לורנס. השמועה הגיעה עד לאוזניו של ידידי דן ארזי, שהיה בעלים חברת הפקות. הוא סיפר זאת לעמיתו טוני אייזיקס מפיק סדרת הטלוויזיה של ה- BBC, The world about us, , ומשם כבר אי אפשר היה לעצור את הגלגל.
כי כשהבריטים שומעים את השם לורנס איש ערב, הם מיד קופצים לדום ומצדיעים, וכך תוך פרק זמן קצר נולדה הפקה בינלאומית: הוארד תרם את הציוד והספינה, הטלוויזיה הישראלית שלחה צוות לצילומי חוץ, ה- BBC. שלח תחקירן, ומימן את הטסתו לסיני של אחד מטובי צלמי הקולנוע התת-מימי Chuck Nicklin.
במשך כשלושה שבועות הפלגנו יום יום אל האוניה הטבועה, הארנו את קרקעית הים עם זרקורים לצורך הצילומים, שאבנו חול מתוך הספינה ההפוכה, מצאנו עשרות כלי חרסינה ובקבוקים שנשאו את שם הספינה Dunraven, ואפילו בקבוקי יין שעדיין היו מלאים, אך זהב לא מצאנו. האוניה הילכה עלינו קסם, ואנו ניסינו להתחקות אחרי סיפורה. וכאן נתקלנו בתעלומה. התברר ששלוש ספינות נשאו את השם Dunraven: אחת מהן טבעה כאשר שימשה כאוניית מלכודת לצוללות גרמניות במלחמת העולם הראשונה, אבל זה קרה בתעלת למאנש. השניה טבעה בסערה במפרץ ביסקייה. והשלישית הנה היא כאן בשאב-מחמוד. ככל שהעמקנו בחקר הספינה, הבנו שלאוניה שמצאנו אין תיעוד. אפילו לא בחברת לוידס האנגלית. זמן ההפקה הגיע לסיומו, אבל את קצה החוט לפיתרון חשף תחקירן של ה-BBC בלונדון אליו נשלחו הצילומים במהלך ההפקה.
הדנרייבן - ציור שנעשה שצויר במהלך הפקת הסרט ושולב בו
ארבעת "כוכבי" הסרט. יוסי כבשני, יוחנן שפיר, שלמה כהן והוארד רוזנשטיין
הוארד רוזנשטיין ואוצרות הדנרייבן
מצאנו בספינה בקבוקים רבים שתחתיתם אינה שטוחה אלא דמויית טיפה. כלומר לא ניתן להציבם והם תמיד מונחים על צידם. מסתבר שהם הכילו מי סודה וכשהם שוכבים, פקק השעם נשאר רטוב ולא מתייבש ולכן הגז לא מתנדף. זה נראה תמוה בעיני התחקירן. מדוע לפקוק בקבוק מי סודה בפקק שעם שעלול להיסדק ולא בפקק מתכת? התשובה היתה פשוטה. פקקי המתכת הופיעו רק בשנת 1904 בערך. זאת אומרת שהאנייה שחשבנו שהיא מתחילת המאה ועשרים שייכת בכל למאה ה-19. מאחר והיא הייתה הפוכה לא הבחנו שזו אנייה מעורבת קיטור ומפרשים.
בקבוקי הסודה מספינת הדנרייבן
מכאן הייתה הדרך קצרה ונתגלה שהספינה נקראה על שם הטירה Dunraven שליד ניוקאסל פושם.
במוזיאון ימי קטן נמצאו תוכניות הספינה וקטעי עיתונות שהודיעו על טביעתה בשנת 1876. לא לורנס ולא מטבעות זהב.
השרטוט המקורי של הדנרייבן, אותו מצאנו במוזיאון
הדנרייבן בציור מה- Red Sea Divers Guide- Volum 2
הדנרייבן - כמודל תלת-מימדי, בגירסה דיגיטאלית
אבל, אוצר "קטן" עדיין שוכן בקרקעית הים בין שרידי ה-Carnatic שאליה הגעתי כאשר חזרתי
לסיני ולשארם 1995 כדי לכתוב ולהפיק מהדורה נוספת של הספר Red Sea Divers guide Volume 2 שכלל את אתרי הצלילה במפרץ סואץ משני עבריו.
הקרנטיק
בביקורי זה גיליתי שארם חדשה. את שארם המצרית. שונה לחלוטין מזו שהכרתי 15 שנים קודם לכן. היא שנתה את פניה מקצה אל הקצה: לא עוד מפרץ רגוע ועיירה מנומנמת, אלא איזור שוקק בתי מלון יקרתיים שצמחו לכל אורכו, עשרות סירות וספינות צוללים עוגנות במזרחים והמוני תיירים וצוללים מכל העולם ממלאים את בתי הקפה והמסעדות.
אל אתרי הצלילה שאותם התכוונתי לכלול במהדורה החדשה, הפלגתי ב"סטייל" שונה מהספר הראשון. על ספינות צוללים מאורגנות עם כל הציוד הדרוש. בתחילה על ה- סו-אלן ולאחר מכן על ה- Sea Surveyor. הכל בתנאים אידיאליים ומושלמים, עם קבינות שינה ראויות, אוכל טוב, וצוותי ספינה מקצועיים.
בניגוד לספרי הראשון בו חוויתי את הריף הצבעוני השופע של מפרץ אילת, במפרץ סואץ הריף רדוד יותר ולא עשיר במיוחד במגוון השוניות, אך יש בו אתרים מסוג אחר: אוניות טרופות! בעיני, עדיפה צלילה לאוניה טבועה מאשר לריף עשיר בדגים ואלמוגים, ולכן כתיבת הספר על אזור זה, התחקירים על סיפורן של האוניות, הצלילות אליהן והאתגר שלתעד אותן בציור, היוו עבורי השלמת חלום ילדות.
כמעט לכל אחת מאוניות הללו יש סיפור כמו: ה- Gianis D הייתה אוניית משא שעברה כמה וכמה בעלים וסיימה את דרכה, כנראה, כספינת האזנה. .
Gianis D.
ל- Carnatic יש סיפור רקע מיוחד: היא נשאה במטענה 40 אלף מטבעות זהב למימון הממשל הבריטי בהודו. האוניה עלתה על השונית באבו-נואס ולאחר כמה ימים החליקה במדרון הריף אל הקרקעית. כדי להוציא את הזהב, הבריטים שלחו שני צוללים, שהתמחו בניקוי מנהרות הרכבת התחתית בלונדון.
בעצם ב- Carnatic התבצעה לראשונה בעולם צלילה מקצועית של אמודאים עם קסדות, נעלי עופרת וצינור אוויר מחובר לקומפרסור. הם הצליחו למשות 32 אלף מטבעות, אך 8000 מטבעות עדיין שם בין שברי הספינה ממתינות לצולל שימצא אותן.
לעומת זאת לשרידי האוניה הטבועה בשונית ה- Shag Rock לא מצאתי שם ולא גיליתי כל סיפור היסטורי או תיעוד. כל חקירותיו בנושא העלו חרס, ולכן באחת הפלגות על ה- Sea Surveyor בעודנו חוגגים יום הולדת לשרה הלל, אשתו של דיוויד הסקיפר, החלטתי כמתנת יום הולדת לקרוא לספינה הלא מזוהה Sarah H.. במשך השנים השם התקבע, הופיע במפות שונות ובפרסומים על אתרי צלילה באיזור, ורק לפני כמה שנים מישהו כתב לי כי הצליח לאתר את קורות הספינה ואת שמה אמיתי.
אך ללא כל ספק ה"דובדבן" שבים הייתה Thistlegorm, החלום הרטוב של כל צולל, תרתי משמע! אבל, אוניית ענק זו על כל גודלה, האופנועים, המשאיות, ערימת הרובים הפגזים, לא האירה לי פנים. 18 פעמים צללתי אליה ובכל הצלילות היו תנאי צלילה קשים, זרמים חזקים ואפס ראות. לא הצלחתי לזכות ולראות אותה מחרטום ועד ירכתיים. לכן בכדי להבין איך היא נראית צילמתי עשרות רבות של צילומים, מהן הרכבתי פסיפס, ולמדתי בעל פה כל קטע וקטע שלה. בסופו של דבר הצלחתי להשלים ציור מדוייק שלה על כל פרטיו. הציור הראשון נעשה בצבעי מים בטכניקה קלאסית ובתקופה מאוחרת יותר ציירתי אותה כמודל תלת מימדי אנימטיבי.
הציור הראשון נעשה בצבעי מים בטכניקה קלאסית
ציור מאוחר כמודל תלת מימדי אנימטיבי
שנים מספר לאחר הוצאת הספר על הספינה הגעתי אליה שוב באחת מהפלגותיי. הפעם הים היה שקט ורגוע והמים צלולים כמו זכוכית. לא היה צורך לצלול, ניתן היה לראותה מקצה עד קצה בשחייה עם שנורקל ומסכה, והיא רבצה שם במלוא הדרה ואני נשבע שראיתי חיוך ממזרי בקצה חרטומה.
הציור של Thistlegorm הוא אחד המוצלחים והאהובים עלי והתפרסם בהרבה פרסומים ברחבי בעולם, בספרים, כתבות ומגזינים, אבל... חלק ממה שהתפרסם לא היה הציור המקורי שלי אלא העתקות שנעשו על ידי מאיירים, שכנראה מעולם לא צללו שם. התפרסמו ציורים שהועתקו מציורים מועתקים. כולם, עד האחרון שבהם, שנראים שונים לחלוטין, נוצרו ממקור אחד, הציור המקורי שלי. ואיך אני יודע, אתם שואלים? פשוט מאוד בציור שלי הכנסתי בכוונה שגיאה, ומשום מה אותם השגיאה מופיעה שוב ושוב בכל הגרסאות שהופיעו אחריו.
את סיפור הפקת הספר אי אפשר לסיים מבלי לספר על חווית צילומי האוויר. בכל ספרי שילבתי צילומי אוויר. טסתי במקומות נידחים עם מטוסים וטייסים מכל סוג מין וטיפוס. אבל הטיסות היחידות בהן האמת פחדתי היו בצילומי האוויר שצילמתי במפרץ סואץ.
במהלך הפקת הספר השני, הכרתי מיליונר מצרי שלאות ידידות הטיס אותי מטאבה לשארם בהליקופטר שלו. בטיסתו זו הוא הבטיח להעמיד לרשותי את ההליקופטר כשתגיע העת לצילומי האוויר. מה רבה הייתה הפתעתי באותו בוקר שהגעתי במיוחד לשארם לביצוע צילומי האוויר כששמעתי ממנו שבדיוק באותו הלילה נגנב ההליקופטר שלו. שארם אינה הרצליה ושום מטוס פרטי נוסף לא היה בנמצא, מה שכן היה זמין היה דאון ממונע. דאון עם מקום לנוסע אחד בלבד ששימש את בעליו לעסק תיירותי . הוא נהג להמריא עם תייר בודד עד לסנטה קתרינה שם לכבות את המנוע ולדאות בין הוואדיות חזרה עד לשארם, כמובן בתנאי שמזג האוויר היה מתאים, כלומר שלא היו רוחות.
לא הייתה לי ברירה, שכרתי את הדאון וטייסו בתקווה שמזג האוויר יהיה לצידי.
כל הטיסות איתו היו הימור. להמריא יכולנו רק אם לא הייתה רוח צולבת מעל 15 קשר, וגם אם הצלחנו להמריא, באף טיסה לא ידעתי אם נחזור ונצליח לנחות. בתא הדאון הצפוף לא היה חלון או דלת שיכולתי לפתוח כדי לצלם. היה רק אשנב אוורור עגול וקטן בצד המושב. למרבה הפלא קוטר האשנב היה בדיוק כקוטר עדשת המצלמה ובכל פעם שהגענו לאתר, הטייס היה מכניס את הדאון לפנייה הדוקה כדי שתיווצר זווית מתאימה לצילום, ואני הייתי מכניס את עדשת המצלמה לתוך האשנב ומתפלל שהצילומים יצאו טוב ושהדאון יצליח להתאזן.
כבר בפעם הראשונה שהמראנו הבנתי שהטייס אינו יודע איפה... אפריקה.
בטיסה זו המטרה הייתה לחצות את מפרץ סואץ לכיוון האי שדואן, הנמצא דרומית לראס מוחמד. אבל מיד עם ההמראה הטייס פנה בבטחון רב מזרחה לכיוון סעודיה, כהתחלתי להתווכח, הוא הצביע בבטחון רב על האי טיראן ואמר "הדא שדואן !". אודה על האמת ימי הצילומים הללו היו המפחידים ביותר בחיי.
הרומן המקצועי שלי עם סיני החל ב- 1970 ונמשך עד ל-1995 עם הוצאת הספר השני שלי ומי יודע אולי עוד ניפגש.
אני מצרף את קובץ זכרונותי זה לסיפורם של חברי, שלכל אחד מהם יש בלב את סיני שלו, אותה הוא חווה, אותה חי, ואיתה נשא בזיכרונותיו. ואתכם הקוראים אני שואל: האם לרגל מלאת 40 שנה לפרידה מסיני, האם אנחנו אמורים לחגוג את זיכרונותינו או להתאבל על הפרידה?
