מלחמת ששת הימים הביאה אותי יחד עם הכוחות המוצנחים לכבוש את שארם. עמדנו בפתח היציאה, בדרך לקבלת רקע אדום לכנפי הצניחה ואז הגיעה ההודעה ברמקול: ״חוזרים לספסלים...נוחתים״. בדיעבד נודע לנו שחיל הים הישראלי הקדים אותנו וכבש את שארם.
מיד אחרי הנחיתה בשארם היה זמן לצילומים
משם המשכנו לכיוון עיירת הנפט אבו רודס ושם גם נשארתי עד סוף השירות. סופה של תקופה אחת ותחילתה של אחרת, ששינתה את חיי ושמה אותי במסלול שאני נהנה ממנו עד היום.
נשארתי לעבוד באבו רודס במחלקת הקשר של חברת נתיבי נפט שפעלה שם. לאחר שהתחברתי לצוות הצוללים בשדה מהר מאוד גיליתי את הקסם של העולם התת ימי וכך, באחת החופשות ״צפונה״, נשארתי באילת והצטרפתי לקורס צלילה באקווה ספורט. יחד עם הצלילה הגיעה גם האהבה לצילום, וזהו. הייתי שבוי לכל החיים. שנתיים אחר כך, מצוייד בהרבה אהבה לים מצאתי את עצמי על מטוס בדרך ללמוד קולנוע וצילום תת-ימי בארה"ב, כשאני כבר מכתיר את עצמי ל״ז'ק קוסטו הישראלי״.
מסתרי ים סוף
אחרי כמה שנות הוללות בניכר, ב- 1972 חזרתי ארצה וכבר על ההתחלה הצלחתי לשכנע את הוצאת הספרים מסדה - אחת מהוצאות הספרים הגדולות בישראל באותם ימים - להוציא אלבום צילומים שייקרא "מסתרי ים סוף", בשיתוף פרופ׳ לב פישלזון ז"ל. הוא על המילים, אני על הצילומים. חיבור מנצח.
ירדתי לסיני עם ציוד צילום תת-ימי שכלל מצלמת ניקונוס אחת ושלוש מצלמות רוליפלקס בפורמט 6X6 עם פילם ל- 12 צילומים ופלשים עם נורות מגנזיום. (בכל קליק ותמונה צריך להחליף נורה). באותם ימים לא היה מועדון צלילה בשארם ונאלצנו בסוף כל יום צילום לנסוע לאבו רודס למלא אויר.
הימים הראשונים. רק ההרים, החולות והים
בתנאים חלוציים של ממש, הצלחנו להשלים את המשימה תוך זמן לא ארוך והאלבום יצא לאור במהדורה עברית, הצליח בגדול ולאור ההצלחה יצאה גם מהדורה באנגלית. הייתי מרוצה מהתוצאה, אבל, יחד עימה גם הגיעה ההבנה שאני לא בנוי למחקר ימי סטייל ז'ק קוסטו ושאני צריך למצוא כיוון חדש, מעבר להיותי צלם פורטרטים של דגים.
הימים היו ימי הזוהר של המגזינים המכובדים פלייבוי ופנטהאוז – בעיקר בארה"ב ממנה הגעתי ובוקר אחד התעוררתי עם הרעיון להוריד דוגמניות לצילומי עירום ואופנה מתחת למים, על רקע הנוף התת-ימי באתרי הצלילה בשארם.
סמנתה
פרויקט הצילום של דוגמניות העירום היה שאפתני לאותם ימים. למעשה, היינו הראשונים בעולם עם הפקה גרנדיוזית מהסוג הזה והיה ברור לכל הנוגעים בדבר שאנו נכנסים כאן להרפתקה ממדרגה ראשונה. ונכון, באותם ימים לא שאלו אם יש לנו תוכנית עסקית... סביר שהיום היו מגלגלים אותנו מכל המדרגות בכל הוצאה לאור עם היינו מגיעים עם רעיון הזוי שכזה: לרדת דרומה, לצלול, לצלם ולצאת עם צילומים ייחודיים שלא נראו עד אז ולהפיק אלבום צילומים יוקרתי. חדור ברוח יזמית (שלא נטשה אותי עד היום) הצלחתי לגייס משקיעים להפקה/סטארט-אפ שלי. וכאן האתגר רק החל.
.jpg)
חיפוש וליהוק דוגמנית מתאימה למשימה, באותם ימים, לא היה פשוט. על טאלנט מקומי לא היה מה לדבר וכך, דרך סוכנות דוגמניות בלונדון הצלחנו לשכנע את הדוגמנית סמנתה בונד להגיע לארץ הקודש, שבוע לפני מלחמת יום כיפור. וכן. המלחמה אילצה אותנו לעצור הכל בחריקת בלמים ולדחות את תחילת הצילומים ל-1974.
צלילה מתחת למגדל קידוח בוער באבו רודס
המלחמה, כמו כל המלחמות, לא הייתה מחזה מרנין, אבל זה כבר לכתבה אחרת. אפיזודה אחת ממנה בהחלט ראויה לחשיפה והיא קשורה בשריפה שפרצה במתקן הקידוח בים F-10 באבו רודס בעקבות פגיעת טיל שירה צה"ל בסוף המלחמה. רצה הגורל וגויסתי לצלילת צילום מתחת למגדל הבוער, על מנת לשלוח צילומים לחו״ל, טרם הגעתו של מומחה אמריקני לכיבוי שרפות.
זומנתי למנהל שדה הנפט ואחרי שיחת מוטיבציה ותיאור הדרישות של אותו מומחה, התארגנתי במהירות לביצוע המשימה, שכללה בתוכנית ירידה בטיסה מיוחדת לשדה הנפט ולמחרת צלילה מתחת למגדל הבוער. פיס אוף קייק, הבטיחו לי.
מנסים עם זרנוקי מי ים לכבות את האש
בלילה שלפני היה קשה להירדם. המחשבה לצלול מתחת למגדל בוער העבירה מחשבות אובדניות וטורדניות במיוחד על הסיכון ועל מה שעלול לקרות מתחת למגדל.
בבוקר יצאנו עם סירת הצוללים, כשלפניה, שיחת תדרוך מישראל טוביס, מנהל מחלקת הצוללים, שהכניסה אותי לעניינים: ״פילו״, אמר טוביס, ״אנחנו הולכים לצלול מתחת למגדל בוער... הטמפרטורה מגיעה לאלף מעלות על פני המים. משחק ילדים. נקפוץ למים 200 מ' מהמגדל, נגיע בצלילה אלכסונית למגדל בעומק של 25 מ' וכן, לא צוללים עם מאזן כדי למנוע הצפה פתאומית״.
1000 מעלות במגדל הבוער
לאחר שהגעתי למגדל היבטתי למעלה. לא נעים. אש מכל כיוון אפשרי. הכל בוער. בשלב זה, האש הייתה עדיין רחוקה מאתנו ולא הרגשנו את החום. כבר בעומק ראינו את חלקי המגדל שקרס. התחלנו לעלות כלפי מעלה תוך כדי צילומים וככול שהתקרבנו לפני המים הרגשו בנתזים של מתכת מותכת וחום המים החל לעלות בהדרגה. בשישה מטרים מפני המים ההרגשה כבר הייתה שאנחנו מתחת לאש הכיריים במטבח. אש ישירה. התחיל להיות חם חם חם. המשכתי לצלם ולתעד את הצנרת המותכת והקורסת ואז ישראל סימן לי שזה הזמן לחזור. ירדנו חזרה לעומק בטוח ומשם בצלילה אלכסונית עלינו רחקו משם אל פני המים.
עלינו לסירה, פרקנו את סרטי הצילום מהמצלמות וטייס המסוק של השדה קיבל לידיו את סרטי הצילום שהועברו לאחר כבוד לשדה התעופה לבן גוריון, לטייס אל על, שבסופו של דבר הביא את סרטי הצילום למומחה בטקסס. תם ונשלם.
האלבום של סמנתה
בסיבוב השני, עם חזרתה כל תוכנית הפקת האלבום לשולחן, התכנס הצוות שוב וסמנתה הוזעקה לשוב לישראל. עם הכניסה של הגברת הדוגמנית למים, הבנתי שיש לנו קלף מנצח. סמנתה שהייתה בעברה שחיינית מצטיינת, נכנסה מהר מאוד ועם כל הגוף והנשמה לעניין הצלילות.
תרגולים בבריכת מלון בקעת הירח
השלב הבא היה למצוא צולל מיומן ולהכשיר אותו כצולל מנשים. למשימה החשובה הזו נבחר איציק פארין ז"ל ואת הצעדים הראשונים עשינו בבריכת שחיה, שם תרגלנו את פעולת ההנשמה של הדוגמנית בין צילום לצילום וכמובן תרגולי פינוי ועליה בשעת חירום. אתגר אחר שניצב בפנינו עם תחילת המבצע היה לייצב את הדוגמנית לקרקעית ולגרום לכך שבשום מקרה היא לא תעלה לנו לפני המים. הפתרון היה משקולות מעוצבות ומותאמות לרגלי הדוגמנית.
סירת ההפקה
באותם ימים, בארסנל ציוד הצלילה, לא היה קיים ׳אוקטופוס׳ והיה צורך לאלתר. הדרך שמצאנו להנשמת הדוגמנית הייתה שימוש במכל צלילה כפול עם שני ברזים, אחד לווסת של הצולל המנשים וברז שני לווסת של הדוגמנית, שהוארך ל- 2 מטים, כך שהצולל המנשים יכול היה להתרחק ולא להפריע לצילום.
וכך, בצוות היו: הצולל המנשים, שני עוזרי צלם ששימשו גם כתאורנים, צלם ודוגמנית.
הולכים לעבוד...
ציוד הצילום:
מצלמת Hasselblad בפורמט 6X6, שתי מצלמות ניקון עם מארזים ועוד שתי מצלמות ניקונוס עם עדשות 15 מ"מ, שלושה פלשים אלקטרונים ופלש עם נורות מגנזיום לתאורה מיוחדת. ומי שהספיק לשכוח: מדובר על ימי טרום עידן הדיגיטל, ימי הפילמים שצריך לרוץ לפתח כדי לראות את התוצאות. היות וצילמנו בפורמט מיוחד, סרטי הצילום נשלחו לפיתוח בניו יורק, כך שראינו תוצאות, במקרה הטוב, רק אחרי שבועיים שלושה מיום הצילום עצמו.
הנשמת הדוגמנית על רקע אלמוגי המניפה בראס אום סיד בעומק 32 מ'
הצילום:
לאחר בחירת אתר הצילום לאותו היום ותדרוך הצוות, עוזרי צלם היו מורידים את ציוד הצילום בסמוך לאתר הצילומים. הצולל המנשים היה יורד למים ומקבל את הדוגמנית, שירדה עם מסכת צלילה ומשקולות על רגליה. אני הייתי מוביל את החבורהכולה לאתר הצילום ומסמן את מיקום הדוגמנית. הצולל המנשים התמקם לצידה במרחק של 2-3 מטרים, כשבכל העת הזו הדוגמנית נושמת מהווסת והיא עדיין עם מסיכת צלילה, עד שכולם מסמנים שהם מוכני. רק אז סמנתה הייתה מורידה את המסכה, מוסרת את הווסת למנשים ומתחילים לצלם: אני מצלם ומחליף מצלמות ומתעד מזוויות שונות את סמנתה בפעולה.
צל״ש:
פה המקום להעניק את מלוא הקרדיט לסמנתה על דיגמון וביצוע יוצא דופן. היא הייתה אלופה. לא התלוננה, ביצעה כל משימה וכל פוזה, קשה ככל שתהיה ובכל עומק ואני רק לחצתי על הדק המצלמה.
סיכון ביטחוני:
בשלב מסויים חיל הים דרש מאיתנו לגרש את הדוגמנית ש״חשופה לסטי״לים״ (השם ישמור) שפיטרלו אז בשארם ובמיצרי טיראן. לאחר כמה קרבות מרים, הגענו לפשרה עם כוחות ביטחון השדה, כך שכל יום הגיע מש״ק, או קצין ביטחון אחר, לשמור על ביטחון הסטי״לים מהדוגמנית המסוכנת.
.jpg)
מסוכן גם כן:
ככל שעברו הימים, ניתן היה לראות שהדוגמנית וצוות הצילום צברו שליטה מלאה על צילומים בעומקים הרדודים של עד 18 מ'. אז עלה גם הרעיון לצלם אותה על רקע מניפות הגורגוניה הענקיות בראס אום סיד, בעומק של 32 מ'. כשאני חושב על הצלילה הזו היום, ברור לי לחלוטין שרק הרבה אגו של הצלם הביא אותנו לצלילה מטורפת ומסוכנת ״רק״ כדי לצלם פריים מיוחד על רקע המניפה.
צילומי אופנה לגוטקס: תוך כדי צילומי העירום עלה גם הרעיון לצלם אופנה ״לבושה״, ״רגילה״ מתחת למים. את בגדי הים ושמלות החוף סיפקה חברת גוטקס שהייתה באותם ימים מותג בינלאומי.
הריקוד האחרון מתחת למים: לקראת סיום הצילומים הגיע לביקור בסט הצילומים, רובי ויטרבו, שמחה על כך שהוא מזהה אפליה על הסט והתלונן שאין צילום מקביל של המין הגברי. סמנתה נענתה לאתגר והזמינה אותו להצטרף לסשן הצילום. הבחור הצעיר והחטוב (אז) לא התבייש לשנייה. הוריד את בגד הים וקפץ למים ספונטני בלי הכנות ותדרוכים, ואנו התחלנו לתעד כמו מטורפים את יום הצילומים האחרון, לריקוד האחרון באלבום.
.jpg)
40 ימי צילום רצופים. 2 - 3 צלילות ביום (והיה גם יום אחד שהצוות קיבל חופש). וזהו.
שמירה על הטבע: הימים היו טרום ימי החברה להגנת הטבע והמודעות האקולוגית שלנו וחשיבות השמירה על הטבע הייתה אז נמוכה מהיום. די ברור שכיום, ובמבט לאחור, אני בהחלט מצטער עד היום על על חלק מהצילומים שעשינו.
הלוח של תדיראן והעולם הזה: מיד עם סיום הצילומים פנו אלי מתדיראן ורכשו את זכויות השימוש ללוח השנה היוקרתי שלהם. הלוח הודפס בפורמט גדול מהרגיל והופץ בישראל ובחו"ל. כמובן שהיו מחאות מצד לקוחות דתיים, אבל, הרעש רק בגדיל את סיפור ההצלחה. אפשר בהחלט לומר שלוח השנה הזה היה עבור הצלם המתחיל האקזיט של אותם ימים.
1977 גיליון ראש השנה סמנתה בשער האחורי של העולם הזה
פרסומים בעולם: שתי סוכנויות צילום ידועות, האחת בפריז והשנייה בניו יורק, פנו אלי וקיבלו את זכויות ההפצה בחו״ל. הן דאגו לכך שאותה תוכנית עסקית שלא הייתה קיימת בתחילת הדרך, פתאום קיבלה משמעות אמיתית בחשיפה במגזינים בכל העולם. וכן, באותם ימים צלמים קיבלו תמורה נאה לצילומים שצילמו...
מופעים אור קוליים ותצוגות בפסטיבלים: מהר מאוד הפכנו את ההצלחה לביזנס מצליח – לקחנו את אוסף צילומי סמנתהף, כולל ערימות של צילומי רקע של חופי סיני מעל ומתחת למים והפקנו מופע אור קולי שהיה בנוי מ-12 מקרנות של שקופיות + מקרנת קולנוע ועם מערכת סאונד מיוחדת. המצגת האור קולית שהייתה בהחלט יוצאת דופן לאותם ימי בראשית, הפכה לכלי השיווקי של חברת אל על, שבאותה תקופה התחילה לשווק את ים סוף. מקבלי ההחלטות שם ראו במופע שלנו כלי שיווקי הולם לקידום יעדי הצלילה של סיני ואני מצאתי את עצמי מופיע עם הוארד רוזנשטיין, עמי בן צבי וכמובן, שלמה כהן, שבדיוק הוציא לאור את המדריך לצלילה בים האדום RED SEA DIVERS GUIDE משוטטים יד ביד באינספור פסטיבלים ותערוכות צלילה ברחבי העולם.
במבט לאחור, אין לי ספק שצילומי ״סמנתה״ מיתגו אותי בקרב חברות ההפקה ומשרדי הפרסום כצלם פרסום שמעז, כזה שמוכן לכל פרויקט, מאתגר ככל שיהיה.
אחרי ימי סמנתה
לאחר התהילה העולמית, הייתי חייב שוב להמציא את עצמי מחדש וגם הפעם היה ברור לי שזה הולך להיות קשור לצלילות ורוצי גם בסיני... החלטתי לצלם את הבן שלי, איתי (שהיה אז בן 9), מתחת למים לספר ילדים. כן. ספר ילדים. ולמה לא בעצם? למה שגם הם לא ייחשפו לעולם המופלא שמתחת למים? גייסתי את גיל בונים ושמוליק משיח, את אייל בר ציון וקלוד אופנהיים ועל משימת הכתיבה הוצמד שאול גבעולי הסופר מוכשר. לאחר סידרת צילומים ״רגילה״, הבנתי גם בסיבוב הזה צריך את ה׳גימיק׳. איתי בינתיים צבר צלילות וניסיון ולא התחוור בשלב מסויים שצריך צילום עם כריש. טוב. היכן מוצאים כריש? פניתי למצפה התת-ימי וקיבלתי את הסכמתו של אהרון מרוז, מנהל המצפה באותם ימים.
הספר ״עולמו הקסום של איתי באילת״, היה להיט מיום הוצאתו. הוא הצליח בגדול ותרם להפקת ספר שני שצולם באיי קיימן ואת השלישי צילמנו, ואיך לא, בים סוף.
בצילומי הספר השלישי "עולמו הקסום של איתי בים סוף"
ולכל הצלמים הצעירים בראשית דרכם, קבלו טיפ להצלחה: צריך לחלום ולרצות לעשות את ״הדבר הבא״. לא לחשוש מכישלון. יש לכם רעיון? לכו על זה רק אז תדעו כמה גדול היה הרעיון. וכן: אם בתוך הסיפור תוכלו לשלב גם צלילה בסיני, ההצלחה מובטחת...
