את סיני הכרתי עוד בזמן שירותי בחיל הים ולמען האמת, בשנים אלה, החוויה דרך הפעילות הצבאית הייתה רדודה ולא הותירה בי רישום משמעותי.
בתחילת שנות השבעים, מצאתי עצמי מקים את מערך הצלילה הספורטיבית בארץ ביחד עם עוד חברים טובים, דוגמת ניר אבני ז"ל, יהודה מלמד ואחרים. לימים שימשתי כרכז ההתאחדות ביחד עם שמעון דותן ויחד הצעדנו את עולם הצלילה קדימה בד בבד עם הגילוי של חופי סיני המרהיבים.
זכור לי הרגע שבו חוויתי פעם ראשונה ו״על אמת״, את ההוד של סיני: ניהלנו אז קורס מדריכים בנואיבה, (ראה תמונה מצורפת), ובסיום הקורס ירד צוות ההדרכה לצלילה ב”בלו הול". בתום הצלילה, ממש דיברתי לעצמי ואמרתי: ׳וואלה, צלילה זה משהו. משהו שלא דמיינתי קודם׳.
בוגרי קורס המדריכים בנואיבה: מימין לשמאל עומדים: שמוליק משיח, אלכס של, יהודה מלמד, גיורא דור, ניר אבני ז"ל,
דני אנדליך, דני בירנבוים, יושבים: צלי, גיל בונים. קורט רווה וניל זוויל צילום: דני אנדליך
מאז לא עבר חודש שלא פקדתי את סיני. כל קורס 3*** היה מסתיים בצלילה בבלו הול כשאלכס "הגדול" סוגר שורות , כשלפני כל צלילה , הייתי אומר לו את מי הוא עתיד "לשלות" החוצה במהלך הצלילה. הובלתי טיולי ספארי רבים לאזור, כשבעצם המטרה האמתית הייתה לממן את חוויות הצלילה המדהימות. ביצעתי וליוויתי סיורי ספארי בעיקר לנקודות נידחות ולא מתויירות,. היינו נוסעים, עוצרים בנקודה שרירותית , ועושים דרכנו לגן העדן התת-ימי שהפגיש אותנו עם עולם קסום: בחוץ, מדבר צהוב ובקונטרסט אדיר לו – מהצד השני - מים כחולים מגוונים בשפע דגים ואלמוגים שהדמיון לא יעלה על הדעת.
התארגנות לצלילה עם חיים פאר (מימין) לנקודה לא נודעת
ה"ראיס" (במרכז) ולהקתו
לימים, כאמור, התמניתי לרכז ההתאחדות. ענף הצלילה בימים אלה חווה התפתחות מטאורית.
מועדוני צלילה נפתחו כפטריות אחרי גשם, מיזמי תיירות התפתחו חדשות לבקרים ואף אני נטלתי חלק בהיותי מוביל של תיירות יפנית לארץ. היפנים, היו הקהל הטוב ביותר שהכרתי: ממושמעים, יסודיים ומשלמים ביד רחבה. העבודה איתם הצריכה מידת מקצועיות גבוהה שלא חסרתי אותה.
הקו שגשג והתפתח עד האינתיפאדה. ביום פרוץ האינתיפאדה, חדלו התיירים מלבוא והותירו את חופי סיני פתוחים ואפילו, לשמחתי, שוממים.
עם הסכם השלום, מצאנו את עצמנו מצד אחד של הגבול לסיני כשמהצד השני מנהלים המצרים את הסצנה הצלילתית והתיירותית. כ"סיפתח" לסיטואציה זו, בצעתי קורס 3*** משותף לישראלים ומצריים. קורס שכל המשתתפים בו לא ישכחוהו. לסיום הקורס, ביצעתי יחד עם המדריך רוני שרעבי את הצלילה המדהימה בחיי: הקניון בתומס.
הצלילה בתומס הייתה אז בגדר אגדה: אי שם, מול ריף ה"תומס", יש פתח כניסה בעומק מכובד וממנו, הנקיק ממשיך-עד להודעה חדשה... לאחר תחקיר של כמה מדריכי צלילה מקומיים, קבלתי מהמדריך האנגלי דייב במועדון של רולף ופטרה חברי, את התיאור הבא:
"אתה שט עם הסירה לאורך התומס. יש סלע בודד עליו עומד שלך (עיט ימי). שם אתה עוצר את הספינה ויורד עד עומק 45 מטר. בעומק זה יש פתח לנקיק שמוביל עד לעומק שבו מחוג מד העומק מתעקם!!!" זה היה התיאור שלווה בעווית שפתיים שביטאה את החוויה.
והלא יאומן קרה: הפלגנו בסירה של אומברק, הגענו לתומס, השלך עמד על הסלע שתואר, ושם צללנו: צלילה של החיים. בעמק כמה עשרות מטרים לתוך הקניון, השארנו את מושירה ומוחמד שהיו גם כן בוגרי הקורס 3***, והמשכנו הלאה- עד הקרקעית.
בדרך למטה הטרדנו את מנוחתו של לוקוס מפלצתי (החנקן?...) ועוד מיני יצורים ימיים בשפע בלתי נדלה. הרגשת בדידות קסומה ואין סופית ליוותה אותנו. כחול עמוק במיטבו.
כשהיינו בקרקעית הקניון, צהלנו התחבקנו ואף תרגלנו הנשמת חבר. ואז התחלנו לעלות.
הפגישה עם מוחמד ומושירה הייתה כה משמחת אחרי הבדידות שחווינו במעמקים. את החניות עשינו עם צב ים גדול ויצאנו אחרי כשעה כולל החניות עם הרבה אור בעיניים. היו עוד אין ספור חוויות אך זו ללא ספק הייתה החזקה מכולם.
אני ממשיך להדריך צלילה בכל הרמות עד היום. החוויות של סיני הן כה חזקות בי, שאיני רוצה להכהות את רישומן ולפיכך אני ממקד את צלילות הכיף שלי באילת.
בשנים האחרונות רתמתי את ניסיוני וכשרוני לטובת עזרה לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים במסגרת תכנית שיצרתי בשם "צלילה מיטיבה". אני מתכנן לבצע בשנים הקרובות גיחות עם המודרכים שלי כדי להקנות להם את החוויה היפהפייה ומלאת ההוד של סיני.
