הסיפור שלי עם תחרויות צילום תת ימי החל כמה שנים עוד לפני שפילו יצא עם הרעיון המטורף של תחרויות הצילום התת ימיות בים האדום. התחלתי לצלם עוד בתקופה האנלוגית וכבר אז היו תחרויות עם פרסים "נחמדים". כך זכיתי בחליפה, בווסת, ואפילו בקורס טכני מכובד.

ב-2005 נכנס פילו לתמונה – ושינה אותה... בשנה הראשונה עם פרסים צנועים יחסית (כבר אז זכיתי בפרס שני) ובשנה שאחרי עם סדרת פרסים שלא נראו עד אז במקומותינו , ובכלל בעולם הצילום התת ימי: ציוד צלילה רציני, מצלמות, מסעות צלילה לפפואה ניו גיני ואיי קוקוס (מי העז בכלל לחלום על אז להגיע למקומות אלה?).

ונקפוץ ישר להווה: עד היום, תודות לספונסרים החביבים של שלל תחרויות הצילום בהן לקחתי חלק, הצלחתי לצבור באמתחתי שתי נסיעות לפפואה ניו גיני, שתי נסיעות לאיי קוקוס, תעודת פרס צלם השנה (ב-2018) ועוד מספר לא מבוטל של מועמדויות. וכן, גם הרבה הנאה ולא מעט כאב ראש על הדרך.
 
וכולם, כל הזמן, שואלים אותי: אז איך עשית את זה?
טוב, ברור שצריך לדעת לצלם.
ברור שצריך ציוד טוב.
 ברור שצריך להכיר את הסביבה הימית.
אבל, כל זה כמובן לא מספיק.
וזה מחזיר אותנו לשאלה: מה נותן לך יתרון מול רבים וטובים.
במאמר זה אנסה להסביר ולחלוק מעט מנסיוני.

2013 היה בציר משובח
באמצע 2013 הזמנתי לי ולזוגתי liveaboard  במלדיבים לאפריל 2014. מה שלא ידעתי אז היא העובדה שבאותה שנה ממש אהיה בעוד שני טיולי צלילה משמעותיים באדיבות תחרות הצילום האהובה עלי בים האדום.

עם ותק של 8 שנים בתחרויות (כן, לא פיספסתי אף אחת מ-10 התחרויות שהיו) הגענו בצוות מתוגבר לאילת. זוגתי, הבן ואני.זאת אחרי מספר סופי שבוע של הכנות בחודשים שקדמו לתחרות.

הנושא לקטגוריה הראשית (פורטפוליו של 5 תמונות) היה די מגובש וכל התמונות כבר היו מעוצבות אצלי בראש.

הנושא היה ״השתקפויות״ – צילום 5 תמונות שבכולן ההשתקפות היא הנושא המרכזי. מראש היה לי ברור שמעבר לספק את רצון השופטים ולתת להם ״השתקפויות״, כמבוקש, אני הולך להשתדל ליצור תמונות שישאירו סימן שאלה, ויאתגרו את צוות השופטים להבין מה קורה בתמונה.

התמונה הראשונה, צולמה בעומק רדוד בחוף הנסיכה עם הבן כדוגמן ובמקום שאיתרתי מספר חודשים מראש, בו האלמוגים וההשתקפות שלהם יוצרים מעין צלב על כל התמונה (נכון: כאן מגיע טיפ ראשון ומאוד חשוב – יש להקפיד על עבודת הכנה ולימוד מקדים של האתרים בהם אתם מתכוונים לצלם. בסיסי).

במקור, הכוונה הייתה שגם דמות הצולל תעמוד עם ידיים פרושות לצדדים ותיצור דימוי של ה"צלוב". התמונה אכן צולמה, אבל משיקולים של "פוליטיקלי קורקט" החלטתי לא להשתמש בה, והסתפקתי בגירסה פשוטה יותר (טיפ שני: כדאי להתחשב בדעת הקהל וברגשות הצופים).
 

 
התמונה השניה, השתקפות של חשופית על ספוג אדום, במסיכת צלילה קלסית עגולה, על פניו של הבן.
במסגרת הנסיונות גם הדבקתי מראה על חזית המסיכה כדי לקבל השתקפות אופטימלית, אבל, בנסיונות המוקדמים החלטנו כי מספיק שבירה מלאה של הקרניים על הזכוכית, (טיפ: צריך לדעת, לפעמים, רק לפעמים, קצת פיזיקה למתחילים) ולא ניקח סיכון לצולל ולסביבה הימית. התמונה צולמה באתר ״המסעדה״ שידוע בכמות החשופיות הנמצאות בו באופן קבוע, אבל, עדיין לקח שלוש צלילות למצוא את החשופית המתאימה על הספוג המתאים, ובמיקום כזה שיאפשר לדוגמן להיות במקום הנכון.לא היה קל ולא פשוט.
 
התמונה השלישית תמונת מקרו שהייתה כרוכה בהמון נסיונות ולא מעט מזל.

חיפשתי עדשת זכוכית כדורית שדמות הצלם תשתקף בה. עשיתי נסיונות רבים עם עדשות שונות (זה תחום העיסוק בו אני מתפרנס) ולא הייתי מרוצה מהתוצאות. יום לפני תחילת התחרות מצאתי על ריצפת הרכב גולת זכוכית שנפלה לאחד הנכדים (כן אני בגיל כזה). עשיתי נסיון אחד איתה וזה נראה מצויין. מיהרתי לחנות צעצועים קניתי את כל סוגי הגולות שהיו במלאי. בסופו של דבר הגולה שמצאתי ברכב הייתה המוצלחת ביותר, ובה השתמשתי.הדג הסקרן שהופיע על הספוג הסכים לככב לפריים אחד בלבד, אבל זה הספיק. (טיפ: לפעמים צריך פשוט מזל, או מה שנקרא: להשאיר דברים ליד המקרה...).
 
 התמונה הרביעית, לי זה היה פשוט, כמובן לא לאישתי שדיגמנה.
 
 
כן, כן. התברכתי באשה שגם צוללת, גם אומנית, וגם מבקרת קשוחה מאוד. מנוסה בעבודה איתי מתחת למים.

האתר הוא גשר ״הסטיל״, עם האלמוגים הרכים הממלאים אותו, והפינה המיוחדת הזו כוללת מעין קופסא הפוכה המכילה אוויר כלוא של צוללים. שכבת האוויר בתוך המים בזווית מסויימת (42 מעלות, אם אני זוכר היטב) הופכת להיות מראה, עקב החזרה מלאה (עוד פעם פיזיקה למתחילים). כל מה שנשאר זה להסביר לדוגמנית מה אני רוצה. להתמקם, ולתת לה לחפש את המיקום, הזווית הנכונה, והמבט המופנה למרכז העדשה דרך המראה הנוצרת עקב שכבת האוויר. הבנתם? לא כל כך, לא נורא. אני חושב שגם השופטים גירדו קצת בראש עד שהבינו מה קורה פה.

אבל זו רק הכנה לחידה של התמונה הבאה.

התמונה החמישית, זו הייתה בוודאות התמונה המסובכת ביותר לביצוע.
נחסוך לכם את הניחושים: זו תמונת מקרו בתחתית של אלמוג שם יש בועת אוויר כלואה, ובה משתקף "פרח צהוב" היוצא רק בלילה, ונעלם עם כל תנועה או תאורה שמופעלת ישירות עליו.
 
 
ודאי הבנתם כי יש כאן מספר בעיות.
1. צריך לאתר את סוג האלמוג ממנו יוצא ה"פרח" -נפוץ בסיני, באילת די נדיר (טיפ: כדאי להבין ׳קצת׳ בחי ובצומח הימי).
2. צריך ל"ייצר" בועת אוויר במיקום הנכון.
3. לצלם בלילה בלי תאורה ישירה של פנס המיקוד לפני הלחיצה על מתג   הצילום. יש רק נסיון אחד. עם הפלש הראשון הפרח מתכנס פנימה, ויוצא חזרה אחרי זמן ארוך ולא ידוע.

אז איך מתמודדים עם כל הנ״ל?
סעיף ראשון פשוט יחסית: בצלילות יום מוקדמות מאתרים את האלמוג המתאים, לוקחים סימני זיהוי ברורים בסביבה על מנת שהשימוש בפנס בלילה יהיה מינימלי, ולא ישיר על האלמוג. האתר: ״חוף הנסיכה״, בעומק 20 מטר.

סעיף שני: ייצור בועת אוויר. כאן נדרש פיתוח רציני. אחסוך לכם את שלבי הביניים. הפתרון היה קש שתיה פשוט (כמובן שהוצאתי אותו מהמים – אני בעד מיחזור), הכנסת אוויר לקש מהפה במים ושחרור הבועה במיקום המדוייק. כל זה נעשה בצלילה מוקדמת יותר באותו יום. ואז כמובן תפילה שהבועה לא תחליט לטייל ולהעלם עד שאחזור בלילה (טיפ: צריך הרבה אמונה בלב שהכל יעבוד כמו שצריך).

טוב, אז עכשיו תגידו שהכל מוכן ללילה. לא מדוייק. יש עדיין בעיית מיקוד בלילה, ללא תאורה ישירה על ה"פרח". גם זה נפתר בצלילת ההכנה במהלך היום. איתרתי נקודה על האלמוג, שנמצאת באותו מרחק מהבועה (הרבה נסיונות ותירגול בצלילות ההכנה).
בצלילת הלילה מיקדתי על הנקודה החליפית, הזזתי את הפנס, כך שרק שולי התאורה יאירו את הפריים. לחיצה אחת, וזה מה שיצא. על כל המבצע חזרתי גם בלילה הבא, כדי שתהיה אפשרות בחירה בין שתי תמונות (טיפ: העסק הזה הוא לא לעצלנים).
 

וכך אחרי שלושה ימים, שני לילות צלילה והרבה שעות צפיה, דיונים ותכניות, הפעלת צוות מנוסה של צלם ושני עוזרים/דוגמנים/באדים, נוצר הפורטפוליו שזכה רק במקום השני ובנסיעה ל-10 ימים לאי קוקוס.

אבל, אני כמובן לא מתלונן, כי זו לא הייתה הזכיה היחידה שלי באותה שנה.

נחזור רגע ל-2011. בשנה זו היה שינוי בסדר הפרסים, והפרס הראשי פוצל לשניים: 10000$ לזוכה במקום הראשון בקטגורית הפורטופוליו, והטיול הגדול לפפואה ניו גיני במקום השני. לשמחתי זכיתי במקום השני. הסידרה הייתה מבוססת על מוטיבים שונים של עיגולים 
 
 
אבל זה לא הסיפור המעניין.
עם שמחת הזכיה אמרתי למשפחתי כי זה פרס של פעם בחיים. אמממה,   שלושה שבועות לפני היציאה לדרך, אישתי שברה רגל (כן הפרס הוא טיול לזוג) והיה מאוחר מידי לדחות את הנסיעה. וכך יצא שיצאתי למסע עם הבן, והאישה נשארה עם גבס בבית. עכשיו כבר אי אפשר שזה יהיה פרס של פעם בחיים - וזה מחזיר אותנו ל-2013.

דג השנה ופפואה ניו גיני
קטגוריות שונות נוספו ונעלמו במשך השנים בתחרות.
 ב-2010 נוספה קטגוריית ״דג השנה״.
המארגנים מכריזים על דג מסויים בתחילת התחרות, והמתחרים צריכים להגיש סדרה של 3 תמונות המאפיינות את הדג הנבחר. וכמובן שנבחנת גם איכות, ומקוריות התמונות.
בקטגוריה זו, כמובן, אין אפשרות להכנה מוקדמת ולמרות בורסת הניחושים, כל שנה המארגנים הצליחו להפתיע מחדש.
דילמה נוספת היא חלוקת הזמן של המתחרים. למה מקדישים יותר זמן/צלילות? שלושה ימים זה לא הרבה זמן ליותר מקטגוריה אחת.
כאן באים לידי ביטוי כשרונו ומקוריותו של הצלם. אין כאן הפקות, אין תכניות מוקדמות, אתרים סודיים המוכרים רק לאילתים (הבחירה תמיד הייתה של דגים נפוצים שאין בעיה למצוא כמעט בכל מקום).
כאן זה רק הצלם מול האובייקט (ובאדי מאחור שלא יפריע).
2013 הייתה השנה היחידה בה הפרס לקטגוריה זו היה הטיול הגדול לפפואה ניו גיני ולמזלי הרב זו השנה בה זכיתי. וכך השלמתי חוב לאישה וגם היא חוותה את המקום המדהים הזה.
והתמונות שלי:
 

 אז מה היה לנו בסיכומו של דבר
מיומנות: חובה. זה לא המקום ללמוד ציוד חדש, או טכניקה חדשה.
הכנה: רצוי מאוד לקטגוריות הידועות מראש. כשבועיים שלושה לפני התחרות לערוך ביקור יסודי באילת (או באתר בו מתקיימת תחרות מסוג זה). במועד התחרות להתחיל את הצלילות והצילום יום יומיים לפני התחרות, ולהתעדכן מה חדש במים כדי למנוע בעיות ציוד בזמן היקר של התחרות.
מקורייות: למדו את התמונות וההעדפות של השופטים משנים קודמות. אבל אל תצלמו את התמונות של השנה הקודמת. תחדשו, תהיו מקוריים, תפתיעו.
השופטים: הכי חשוב. תקשיבו לשופטים. תלמדו את הבחירות שלהם בשנים קודמות, תקשיבו להם אחרי התחרות, לשיקולים, להתלבטויות, לוויכוחים בתוך הצוות. והכי חשוב, תבינו שלא הכל מובן וברור בהחלטות. תהנו מהדרך ומהיצירה. גם כשלא מובנות לכם ההחלטות תמשיכו קדימה לשנה הבאה.
ההשתתפות: תשתתפו, תשלחו תמונות, גם כשנדמה לכם שאין סיכוי. אף פעם אי אפשר לדעת מה שולחים האחרים, ולאיזה כיוון יילכו השופטים.

ובנימה אישית
עשר השנים בהם התקיימה התחרות באילת היו מבחינתי חגיגה בלתי פוסקת (ולא רק בגלל הפרסים). בתחרויות הגעתי לביצועים ולמיקוד הכי גבוה שהיה לי מתחת למים.
הארוע כולו הפך לחגיגה של הרצאות ומפגשים עם צלמים מהארץ והעולם. למדתי, חוויתי, ראיתי, התקדמתי, וכן, גם זכיתי.

וצלם השנה
מאז שהתחרות עברה למתכונת הבינלאומית החדשה ב-2015, הגשתי כמעט כל שנה תמונות לתחרות. שם, כמובן קשה יותר להתחרות בלווייתנים ובכרישים שמגיעים להם מכל קצוות תבל. אבל, אני לא מוותר. לפני שנה הפתעה: זכיתי בתחרות ״צלם השנה״. הללויה. הגשתי תמונות במספר קטגוריות. ונבחרה תמונה שצולמה ב-cenotes  במקסיקו.
והתמונה:
 

 
תודה למדריך הצלילה שלי  Guillermo Neumann  במערת דוס אוחוס היפה.
קושי במערות אלה היה השילוב של התאורה הטבעית המגיעה מבחוץ, והאיזון עם תאורת המבזקים.
אז קיפצו למים ואל תשמרו את התמונות לעצמכם.
בהצלחה
• ניתן ומומלץ להיכנס לאתר התחרות    http://www.eilatredsea.com/                    ולראות את ההתפתחות ועליית הרמה במשך השנים.
האתר של יוגב: / http://iyogev.com/home/index.php